הכנסת ציינה השבוע, לראשונה, בדיון מיוחד את "יום המאבק של מדינת ישראל באנטישמיות". ה-27 בינואר הוא יום שחרורו של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, והוא מצויין ברחבי אירופה כ"יום השואה".

באותו השבוע פורסם סקר דעת קהל שנערך לאחרונה בבריטניה, לפיו אחד מכל 7 בריטים מאמין כי תיאור השואה הוא מוגזם.

הזמן, כידוע, הוא אחד מאויבנו הגדולים.

מי מאתנו לא היה רוצה להיות בעליו של יותר זמן? מי מאתנו לא היה רוצה לעיתים לעצור את הזמן. ומי מאתנו לא מדמיין לעיתים לקפוץ מאה שנה קדימה בזמן, כדי לראות איך יראה העולם אז?

הזמן, כך אומרים, הוא גם התרופה הטובה ביותר, אך כן, חייבים להודות הוא גם המשכיח הגדול ביותר.

אם לפני 50 שנה, אפילו 40 שנה, היו נשמעים קולות המפקפקים באמינות מתעדי השואה, הרי שהעולם היה מזדעזע. כיום, סקרים מסוג זה אינם נדירים יותר, ולעיתים עולים מהם מסקנות עגומות מאוד.

הזיכרון הראשון שלי מהמושג "שואה" מתחיל אצלי מביקור אצל סבא וסבתא בגיל צעיר (4 אולי 5). סבתא, מה זה שאלתי? כשאני מחווה באצבעי על המספר הכחול שעל זרועה.

אני עדיין זוכרת את המבטים שהחליפו בינהם אמא ואבא, ואת סבתא מפטירה "כשתגדלי, תביני".

מאז הזעזוע והרטט חולפים בי תדיר בראותי מספר כחול חרות על זרוע שרידי אושוויץ, מספר המתריס כנגד מכחישי השואה שבכל דור ודור.

המספרים הכחולים הולכים ומתמעטים. הפתגם אומר "דור הולך ודור בא" אך במקרה הזה, חשיבותו של הדור הזה, שסיפר בעצם מהותו על האירוע הטראגי ביותר במאה ה-20 הייתה חיונית לעיצוב דורינו אנו שהרי "עם ללא עבר גם עתיד אין לו".

השואה האיומה שעברה על דור הורינו וסבינו היוותה נקודת מפנה ומשבר בחיי העם היהודי ובחיי האנושות כולה. אפילו עצם הצורך שיש ל"מכחישי שואה" למיניהם בהכחשה ובטשטוש העובדות מעיד על הקושי העצום להתמודד עם הזיכרון הקשה והמפלצתי.

בישראל, יש איסור חוקי על הכחשת השואה. לפי חוק: איסור הכחשת השואה, התשמ"ו - 1986:

''המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות, דינו - מאסר חמש שנים''.

מנהיגי העולם מנסים אף הם למנוע מעשי אנטישמיות בארצותיהם. לא תמיד בהצלחה רבה. בעולם הרחב סקרים כמו זה שפורסם השבוע אינם נדירים עוד, השנאה הגוברת כלפי העם היהודי מכתיבה גם את מחיקת ההיסטוריה הטראגית שלו, העולם ששתק אז מעדיף לשכוח היום.

ולנו, בני הדור השני והשלישי, לא נותר אלא להלחם בהם בחירוף נפש. לזכור ולהזכיר כדי שטרגדיה כזאת, שוב לא תשוב לעולם.