אחים צדיקים ומתוקים שלי.

הביטוי "למות באוהלה של תורה" תמיד הסעיר אותי. נוהגים להשתמש בו כדימוי עוצמתי המתאר לימוד תורה במסירות נפש עד כלות הכוחות. ויתור על התענוגות החומריים שמציע העולם למען הירתמות לאידיאל שאתה מאמין בו.

היום הבנתי בפעם הראשונה שיש פעמים נדירות בהן יש לארבע המילים האלו גם את המשמעות הפשוטה שלהן. "למות באוהלה של תורה". כפשוטו ממש. ליד הסטנדר, מול הגמרא הפתוחה, לצד הארונות העמוסים בספרי החוכמה, כשהשורות השחורות המדויקות שנושאות את סם החיים מוכתמות בדם ליבכם הטהור.

"למות באוהלה של תורה..."

מה בסך הכול רציתם?! לשבת ולהתמלא בתורה ובאמונה? לתקן את המידות היפות שלכם עוד טיפה? לשמוח בראש חודש אדר? אבל כנראה שזה כבר לא יקרה. בראש החודש שבו מרבים בשמחה, שמונה טליתות שכולן תכלת, מזהירות בתום כזוהר הרקיע, נצבעו באדום בוהק וצורב. אדום של מוות.

יותר לא תטיילו ולא תלמדו למבחנים, וגם לא תעשו שטויות לפעמים. שטויות כמו שילדים בגילכם עושים.

עמדנו שם כולנו היום.

מצטופפים בשמש החמה בינות לאנשי זק"א, הממשיכים לגרד מן הארץ את כתמי דמכם הניגר ולהביאו לקבר ישראל. היו שם אלפים שבאו להיפרד מכם. היה קשה לשמוע את ההספדים בגלל בכי התמרורים קורע הלב של מאות מחבריכם, עומדים המומים ומתקשים לעכל את העובדה המצמררת שיותר לא תצחקו ביחד, לא תטיילו ולא תלמדו למבחנים, לא תכינו פעולות ביחד וגם לא תעשו שטויות לפעמים. שטויות כמו שילדים בגילכם עושים.

רק לפני חמישה חודשים עמדנו כולנו באותו המקום כשליווינו למנוחת עולמים את ראש הישיבה הקשיש, מרן הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל. "מפני הרעה נאסף הצדיק", אומר הפסוק, אבל במחשבה שנייה, אולי טוב הדבר שכבר אז הלך הרב לעולמו. מי יודע אם ליבו הגדול והחם, שאהב את תלמידיו כסבא, היה עומד באסון הנורא שקרה אמש.

"צדיקים אין להם מנוחה", אמרו חז"ל, "לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", רק ממשיכים להתעלות ולהתקדם עוד ועוד. גם אתם לא תפסיקו במסלול הפריחה שלכם. ריבונו של עולם לקח אתכם מ'ישיבה של מטה' ישר ל'ישיבה של מעלה'.

הזעם הנורא גועש בלב ומאיים להטביע את הכול, ואולי הקשה מכל הוא שאתה כבר לא יודע למי להפנות את חיצי הכעס. האם אל אותם ארורים, בני השטן, אשר את צלם אלוקים איבדו מזמן, או אל אותם מקבלי החלטות, רדופי חקירות פליליות וועדות חקירה שמנהיגים את המדינה.

השבת מתקרבת ואני חייב לסיים לכתוב. עוד זמן קצר תשקע השמש אל הים ושבת המלכה תפרוש עלינו את כנפיה הצחורות. אך בשביל הרבה בתים בישראל זו תהיה שבת שחורה לגמרי. עוד שמונה נשמות טהורות, שהיו יכולות לעמוד הערב סביב שולחן השבת עם אבא ואמא והאחים הקטנים ולשיר שלום עליכם מלאכי השרת, לא יעשו זאת עוד.

רק בקשה אחת אני מבקש מכם, אחים יקרים ואהובים. עכשיו כשאתם שרים עם המלאכים במקום אחר, אל תשכחו אותנו. פנו לריבונו של עולם, אל נקמות, ובקשו ממנו שיופיע עלינו במהרה. שישפוך חמתו על הגויים, שיפסיק את חילול שמו הנורא. שינקום את נקמת דם עבדיו השפוך, שישלח רפואה שלמה במהרה לכל החברים שלכם שעדיין מאושפזים במצב קשה בבית החולים, ואת עם ישראל כולו יברך בשלום ובשלווה.

שלכם

באהבת עולמים

אני

*הכותב הוא בוגר הישיבה לצעירים וישיבת מרכז הרב.