מסיבה זו או אחרת, בשנות ילדותי לא ידעתי מאום על עושר החיים היהודיים. הייתי כל כך רחוק מזה, שלא ידעתי מה זה סידור. לא שהיינו מנותקים לגמרי מכל דבר יהודי - כל המשפחה הייתה חוגגת יחד את ליל הסדר אצל דודה איריס, והיינו קוראים שם את ההגדה ואוכלים מצה; ערכנו סעודה ביום הראשון של ראש השנה, צמנו ביום כיפור, ואמא שלי הייתה מדליקה חנוכייה בחנוכה; לא חסרו למשפחה שלי חוטים, שמהם ארַגנו חיים של "משפחה יהודית" - אבל המארג הזה היה דל למדי.

שנים רבות אחר כך, עברתי עם אשתי וילדיי לגור עם תושבים דתיים רבים. הרגשתי די נוח בשכונה החדשה שלי, שם מצאתי את עצמי מוקף ביהודים דתיים. אבל כשהגולדמאיירים הזמינו אותי לבר מצווה של הבכור שלהם, נלוותה להתרגשות הרבה שלי גם כמות דומה של חששות.

האירוע הזה ציין את הפעם הראשונה שלי בבית כנסת. בוקר השבת הגיע. נהניתי מההרגשה שאני הולך, כמו כולם, לבית הכנסת, ואני זוכר שהרגשתי כאילו שאני חלק ממשהו חשוב באמת. במשך התפילה הבנתי חלק ממה שהפסדתי בילדותי. הבנתי גם כמה מעט אני יודע על היהדות.

בשלב זה, הייתי סתם מתבונן מהצד שמציץ פנימה. לא יותר מזה.

הייתי בטוח שאם רק ארצה אוכל ללמוד את העניינים עם הזמן, כמו שהיסטוריון חוקר מסמך עתיק או שארכיאולוג בוחן שברי חרסים - בהתלהבות אך בקור רוח. בינתיים, הייתי סתם מתבונן מהצד שמציץ פנימה, בסקרנות פשוטה ונעימה. לא יותר מזה.

ביום השבת של חג הסוכות, ישבתי לקרוא במרפסת האחורית שלי כשהבחנתי שהשכן שלי, הרב טוורסקי, צועד בשביל שמוביל אל ביתי. תהיתי לאן הוא הולך; מעולם לא עלה בדעתי שיש סיכוי שאני אראה אותו על השביל הזה, אבל המציאות עולה כנראה על כל דמיון. זה היה מוזר בהחלט, נראה כאילו מטרידה אותו בעיה רצינית. "הוא בא לכאן", אמרתי לעצמי בחוסר אמון.

עקבתי אחריו כשהוא פתח את השער האחורי ונכנס לחצר. עדיין הייתי נבוך, אבל נכון להושיט לו יד לעזרה, אז ירדתי במהירות במדרגות כדי לקבל את פניו.

"שבת שלום כבוד הרב", אמרתי, והושטתי לו יד במחוות ידידות שבתית. קצת התביישתי שעל הראש שלי אין אפילו זכר לכיסוי ראש, ומצד שני, נראה לי שככה יותר טוב, כדי שהוא לא יחשוב שאני מה שאני לא.

"שבת שלום מר בוש, יש לי בעיה", הוא אמר לי. לרב טוורסקי יש בעיה והוא מגיע אליי, חשבתי בתדהמה.

"אהם.. במה אני יכול לעזור לך, כבוד הרב?" שאלתי, ממש לא מבין במה אני יכול לעזור לנצר לשושלת רבנית מפורסמת.

התברר שחלק מהסכך בסוכה שלו נפל, ובגלל השבת אסור לו להחזיר אותו למקומו. חשבתי שאני מבין את ההתלבטות שלו, ונידבתי את עצמי בשמחה: "אין בעיות הרב. אני ארים אותו".

"לא! זה מוקצה!" הוא קרא. "אתה יהודי ועכשיו שבת. גם לך אסור לגעת בזה."

"אה, באמת? טוב, בסדר..." חזרתי בי. קצת הופתעתי מהלהט שבו נאמרו הדברים, ולמרות שלא יכולתי לעזור, הרגשתי מוחמא מאוד מכך שהכיר בכך שגם אני יהודי.

"אבל אני מכיר מישהו שיכול. אני אטפל בבעיה כבוד הרב", הבטחתי לו, ומיהרתי לרוץ שוב, והפעם במעלה המדרגות. עצרתי לרגע בישורת הראשונה והעפתי מבט לאחור. ניכר בפני הרב שכעת הוא רגוע יותר, ומתוך אמון שאמלא את הבטחתי, הוא פנה לאחור ושב אל ביתו.

מה שהוא לא ידע זה שבבית שלי נמצא פועל צעיר, לא יהודי, כורע באמבטיה ומחדש את האמייל שלה. שתי דקות אחר כך צעדנו יחד דרך השביל האחורי אל הסוכה של הרב טוורסקי. למרות שהייתי מאוד מתוח, קיוויתי (אולי קצת בנאיביות) שברגע שניכנס לסוכה הכל כבר יהיה בסדר.

נשמתי עמוק, והתכוננתי לצלול ישר לתוך עולם מוזר כל כך, זר כל כך - אפילו לי. צעדתי פנימה, וסימנתי לכמאל לבוא בעקבותיי.

עמדנו מחוץ לדלת סוכת הרב, נשמתי עמוק, והתכוננתי לצלול ישר לתוך עולם מוזר כל כך, זר כל כך - אפילו לי. צעדתי פנימה, וסימנתי לכמאל לבוא בעקבותיי.

כשנכנסנו, יכולתי לחוש בניחוחו הדק של האתרוג. מעלינו היו תלויים פירות יבשים ומיובשים. את ארבע דפנות הסוכה עיטרו תמונות ישנות של רבנים חשובים לצד תמונה ילדותית של הכותל המערבי, ויחד איתם הזמינו אותנו סמלים של האושפיזין להיכנס ולהרגיש בבית. בתווך, בין כל קישוטי החג, ישב הרב טוורסקי, כפוף מעט לפנים, משקפיו גולשים לקצה אפו, ואצבעותיו נעות על טקסט תלמודי עתיק.

"הרב, זה ידיד שלי - כמאל."

"ברוך ה'", הוא קרא בחיוך רחב, וכפי שקיוויתי הושיט את ידו. "שלום, תודה שבאתם."

שאפתי נשימת רווחה גדולה. "כמאל", אמרתי, והצבעתי על הענף הסורר. "הנה הוא." הוא הרים אותו. וכשעקבתי כיצד הוא מרים את הענף ועושה את הפעולה הפשוטה הזאת, הערצתי אותו ויחד עם זה גם ריחמתי עליו. להבדיל ממני, הוא היה יותר מ'קצת מתוח'. הוא החזיק את הענף כאילו שזה חפץ קדוש, ועלה בזהירות על כיסא מתקפל, נזהר לא ליפול. הוא הגיע למעלה והניח את הענף במקומו.

"בסדר, עשיתי זה", בישר כמאל בשמחה מרוּם-מעמדו על הכיסא.

"ברוך השם!" אמר הרב בחיוך נלהב שהזכיר לי את שלומי בני בן ה-5. כמאל נראה מרוצה מאוד לעזור, וליהנות מכמה דקות של דחיית העבודה המפרכת של חידוש האמבטיה; אבל כשהעפתי בו מבט בוחן, הבנתי שהוא מתפעל, איך דבר פשוט כל כך יכול לגרום לאושר רב כל כך.

הבטתי בו, מנסה לשמור על יציבות הכיסא וסוקר בעיניו את המבנה המקודש המוזר הזה. מתחתיו שני יהודים - שניהם מוכנים לתפוס אותו אם יאבד את שיווי המשקל - אבל כלפי חוץ הם נראים הכי שונה שאפשר: האחד לבוש במחלצות השבת של רב חסידי, והשני בג'ינס וחולצת טריקו קצרים; האחד מוכתר בכיפת קטיפה ומעליה שטריימל מפרווה, בעוד השני, ובכן... לשני לא היה שום כיסוי ראש.

אני לא יודע מה חשב כמאל, אבל אני משער שכל זה נראה לו מוזר למדי, ואני יכול גם להבין למה.

הצצתי לעולמו וראיתי כי טוב.

באשר לי, ברגע שנכנסתי לסוכתו של הרב טוורסקי, היא כבר לא הייתה מוזרה או זרה, משום שהפכה למוכרת. בעקבות מלאכת התיקון הקטנה הזאת של החזרת ענף הסכך למקומו, הרגשתי כאילו השבנו את הסדר בעולם על כנו - כמאל עשה מעשה טוב, הרב טוורסקי יכול לחזור לשמחת השבת ואני... אני הצצתי לעולמו וראיתי כי טוב.

רק שנים אחר כך הבנתי ממש כיצד העזרה הקטנה בסוכתו של הרב טוורסקי, החזירה אותי למקום שאליו הייתי שייך. מאותו יום ואילך, הרב טוורסקי עשה לו למנהג להזמין אותי להשתתף בתפילות. חשתי גאווה להיחשב עשירי במניין, למרות שלא בדיוק ידעתי איך מתפללים. אפילו סידור לא היה לי, אבל בכל פעם שהיה צורך, הייתי מתייצב במהירות.

השיוך החדש שלי ליהדות העשיר את הזהות היהודית שלי ותרם לה, עד שכבר לא הרגשתי כל כך כמתבונן מהצד כמו שחשתי בהתחלה. נהייתי חלק מזה. זה שייך לי.

ולמחרת היום שבו התרחש סיפורנו, כשמיהרו כל תושבי השכונה לבית הכנסת, אוחזים בידיהם את ארבעת המינים, אני חשבתי על עתידי היהודי. עקבתי אחריהם מחלון ביתי, וחשבתי, מעניין כמה דלתות נוספות עוד ייפתחו בפניי.