פעם אחת, אדם עשיר הלווה לאדם עני סכום כסף גדול. בסוף השנה הוא ביקש את הכסף בחזרה. העני התאמץ מאוד, אך בסופו של דבר הצליח להחזיר את הסכום.

יומיים לאחר מכן הציע העשיר שוב את הכסף לעני. הדבר חזר על עצמו בקביעות מידי שנה. לבסוף, העני כבר לא יכול היה להסתיר את סקרנותו, והוא שאל את העשיר: "אם אינך זקוק לכסף, מדוע אתה מבקש אותו בכל פעם בחזרה?"

והעשיר השיב, "אני לא ממש צריך את הכסף, אבל אני לא רוצה שתתחיל לחשוב שהוא שלך."

הגדולה שניתנה לאדם היא שליטתו בעולם; השליטה על הטבע. לאדם ניתנה הזכות הזו כבר בראשית בריאתו, "מלאו את הארץ וכבשוה". בעלי החיים נרתמו לצרכיו, שדות נחרשו, נהרות נותבו, ערים ענקיות נבנו, סודות האטום המדהימים התגלו, השמים וכוכביהם נכבשו - כולם בעקבות הייעוד הקדום "מלאו את הארץ וכבשוה".

יכולת השליטה שניתנה לאדם בטבע כל-כך מדהימה, שהמדרש מספר לנו שהמלאכים כביכול מתלוננים "מה אנוש כי תזכרנו ... תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה [כל היצורים שַמְתָּ] תחת רגליו" (תהלים ח').

אבל מדי פעם בפעם, מזכירים לנו שאנחנו לא בעלי הבית, אלא הנאמנים. מדי פעם האלוקים פשוט נוטל את הטבע לידיו, והאדם נזכר בצורה כואבת מידי שהוא בעצם לא כלום, להוציא הממונה מטעמו של הקב"ה.

התשובה לא מונחת בעצירת צעידת המדע וההתפתחות.

הסבל והטרגדיות האישיות פשוט מהממים ומפליאים, ואנחנו לא יכולים אפילו להתחיל לדמיין את ה"למה" שעומד מאחורי הטרגדיה האישית של כל אדם ואדם. אבל לגבי האנושות בכללה זוהי המחשה מפכחת מאוד. אחרי כל ההתפארות על איך ש"אנחנו כבשנו את היקום", "החוכמה שלנו הביאה אותנו אל הירח", "אין דבר שלא ניתן להכניע", הביטחון המופרז שלנו נסחף אל המעמקים בין רגע. הטבע לא צריך להיאבק, למרוד או להכריז מלחמה גדולה. הוא פשוט מרים ראש ואנחנו אובדים...

התשובה לא מונחת בעצירת צעידת המדע וההתפתחות. אלוקים רוצה שהאדם ישתמש בכישורים וביכולות שלו כדי לאלף את העולם ולפתח אותו. אבל הוא גם רוצה שלא נתייחס לכך ביהירות כאל כיבוש אלא, דווקא, בתור ממונים נאמנים, הזוכרים כל הזמן מיהו בעל הבית האמיתי.

"קול ה' על המים א-ל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים" (תהלים כ"ט).

"נשאו נהרות קולם, ישאו נהרות דכים. מקולות מים רבים, אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'" (תהלים צ"ג).