המחברת, ד"ר חנה רבינוביץ ילידת וילנה, ניצלה מהשואה עם משפחתה כשעלו ארצה ערב מלחמת העולם השנייה. זיכרונותיה משנת 1942 עת התקרבות הנאצים לארץ-ישראל תורגמו מפולנית על ידי בִּתה.

שנת 1942, מלחמת העולם השנייה בעיצומה. הנאצים ימ"ש כובשים במהירות ארצות ועמים וזורעים הרס וחורבן בכל מקום. אך מטרתם העיקרית היא השמדת היהודים בכל מקום בו תדרוך כף רגלם, על מנת למחות את זכר העם היהודי מעל פני האדמה.

באותה תקופה גרתי בא"י, היינו ישוב יהודי קטן שחי תחת שלטון הבריטים.

לפי החדשות בעיתונות וברדיו, ידענו שצבא רומל האדיר ימ"ש מתקרב לא"י.

קשה לתאר את הפחד והאימה שהשתלטו עלינו.

ידענו שהצבא האנגלי חלש ואין ביכולתו לגבור על צבאו העצום של האויב, אך התעודדנו מהעובדה שבדרכם של הנאצים ימ"ש לארץ-ישראל, עליהם לעבור דרך מספר ארצות שבהם קיימים מבצרים חזקים, וקיווינו שלא יצליחו לעבור דרכם, וכך יאלצו לסגת ואנו נינצל.

בינתיים, התקרב האויב לעבר מבצר טוברוק, שהיה מבצר חזק מאד סמוך ללוב.

קיווינו שהצבא הנאצי יפסיד, אך תקוותינו נמוגה, טוברוק נפלה תוך שבועיים בלבד והאויב הנאצי המשיך בדרכו לכיוון ארץ-ישראל.

אף על פי שלא ידענו עדיין דבר על תאי הגזים, אזי, לפי השמועות והחדשות ברדיו ובעיתונות, שמענו על מעשי הזוועה שביצעו הנאצים ימ"ש , כגון: ריסוק ראשי תינוקות, זריקת בני אדם חיים לאש ורציחת מיליוני יהודים בצורה האכזרית ביותר.

באותה שעה קשה, התאספנו יחד, כל המשפחה וניסינו למצוא מוצא, מה עלינו לעשות. לא כל כך פחדנו מהמוות עצמו, כמו שפחדנו ליפול חיים בידי הנאצים ימ"ש. לכן, הפתרון היחיד שעלה בדעתי, היה לקנות רעל שבו נרעיל את עצמנו ונתאבד.

אחותי אמרה שאינה מסוגלת להרעיל את בתה היחידה שהייתה תינוקת.

אחותי אמרה שאינה מסוגלת להרעיל את בתה היחידה שהייתה תינוקת. לכן, החלטתי לקחת על עצמי את המשימה האיומה הזאת, אך ההכרחית כל כך.

כולנו הסכמנו להתאבד, חוץ מאבי שאף על פי שתמיד היו דמעות בעיניו כאשר היה קורא עיתון, התנגד לכך בכל תוקף וטען שכתוב בספרי הקודש שהאויב ישמיד קהילות יהודיות שלמות, אך לארץ-ישראל הוא לא יגיע.

בינתיים, צבאו של רומל ימ"ש התקדם במהירות רבה. במשך יום אחד עבר כ-40 ק"מ, כך שתוך זמן קצר הגיע למבצרים: בן-סלום, סנדי-בראני וסעודי-עומר, מבצרים שנחשבו לחזקים ביותר ואנו קיווינו שלפחות אחד מהמבצרים האלו יעצור את האויב.

אך גם התקווה הזאת התנפצה. האויב בכוחו העצום הצליח להשתלט על כל המבצרים.

כאשר הגיע יום הצום ב-י"ז בתמוז, התפללנו לנס.

בכל הארץ החליטו היהודים ללכת לבתי הכנסת ולצום, ואפילו בבתי-הספר החילוניים הכריזו על יום צום. כל היהודים שפגשתי, צמו, אפילו אלו שעזבו את הדת מזמן, כגון: קומוניסטים ואנשי הקיבוצים מהשומר-הצעיר.

אלפי יהודים ברחבי הארץ התאספו בבתי הכנסת, גברים ונשים זעקו בתפילות ובתחינות לריבונו של עולם בבכי גדול ובצום.

היה זה בדיוק ביום ה-י"ז בתמוז שבו לפני כ-2000 שנה נפרצו חומות ירושלים והחורבן התחיל, והיום שוב, לאחר כ-2000-שנה, הרגשתי שיום זה חוזר בכל עוצמתו.

הסתכלתי בשמיים הכחולים ובעצים הירוקים ופתאום ראיתי כמה שהחיים יפים, כמה חבל שעלי להיפרד מהם ואיך לא ידעתי עד כה להעריך את כל היופי הזה.

והנה, ריבונו של עולם שמע את תפילותינו והנס התרחש. ארה"ב הצטרפה למלחמה ושלחה צבא רב להלחם באויב.

בערב, לאחר יום הצום של י"ז בתמוז, כאשר חזרתי מעבודתי, הודיעו ברדיו (טלוויזיה לא הייתה עדיין) שצבאות הנאצים ימ"ש נעצרו! ודווקא במבצר קטן וחלש ששמו אל-עלמין, ומאז התחילה נסיגת הצבא הנאצי מאפריקה וסכנת פלישתו לארץ-ישראל הסתיימה!

"הנאצים ימ"ש נוצחו ואנחנו, הישוב היהודי בארץ-ישראל, ניצלנו"

לאחר הימים האלה התהלכה "בדיחה" בישוב היהודי בארץ, שהצבא הבריטי יכול להפסיק ללחום ולסמוך על תפילתם של היהודים.

אסיים בכך, שבאותו יום נדרתי נדר, שבכל פעם שאהיה במצב רוח קודר, אזכר באותו יום צום של י"ז בתמוז, שנת 1942, שהיה יום קריטי לחיינו, יום של אימה ופחד שכל מה שרצינו אז היה רק לחיות ללא עינויים ויצאנו ממצב זה ב"ה.

הוריה וסבתה של המחברת עלו לא"י מורשה שבפולין. הסיבות לעליית המשפחה לא"י והצלתם מידי הנאצים ימ"ש, היו למעשה אי הצלחות בתחומים שונים שבסופו של דבר התגלו כנס, והצילו את המשפחה מהשמדה:

אחותה של המחברת רצתה להיות רופאה, אך האנטישמיות באוניברסיטאות בפולין אילצוה ללמוד רפואה בצרפת, ומכיוון שהייתה מאד ציונית (חברת "ביתר"), לא רצתה בשום אופן לחזור לפולין אחרי לימודיה, אלא רק לעלות לא"י ובנוסף לכך, המצב הכלכלי של המשפחה החל להתדרדר ולא הייתה שום תקווה לשיפורו. גם לסבתא הייתה יד בהצלת המחברת מהשואה. הסבתא הייתה מאד דומיננטית במשפחה ועמדה בעקשנות רבה על כך שגם המחברת תלמד רפואה בצרפת כמו אחותה, במקום להתחתן ללא מקצוע אקדמאי מכובד. וכך, בשארית כספו השיג אב המשפחה, סרטיפיקטים לא"י, לאשתו, לחמתו ולעצמו.

כאשר סיימו המחברת ואחותה את לימודי הרפואה, לקח אביהן יוזמה וללא שום תאום פגישה עם המושל האנגלי בא"י, עלה לירושלים על מנת להיפגש עמו ולבקשו לאפשר לפחות לאחת מבנותיו לעלות לארץ. דבר שנראה חסר תקווה לכל משפחתו. אך קרה נס נוסף, בגין הופעתו מעוררת הכבוד של האב והשפה האנגלית הטובה שדיבר, אפשרו לו להיפגש עם המושל האנגלי בא"י. ושוב נס, אישיותו של האב מצאה מאד חן בעיני המושל האנגלי, שמיד הנפיק סרטיפיקטים לשתי בנותיו, למחברת ולאחותה והן הגיעו בשלום לא"י, ממש ערב פרוץ מלחמת העולם השניה ב-1 בספטמבר 1939.