ערב שבת אחד, בדרכי לכותל המערבי, עברתי כבר את כל העיר העתיקה, וירדתי את רוב המדרגות, כשנתקלתי בילד שנראה אבוד. ידעתי שהוא קרוב לגיל שלוש: היה לו שיער ארוך - ולפי המנהג, לא מספרים בנים לפני גיל שלוש - אבל הוא כבר חבש כיפה.

ניגשתי לילד ושאלתי אותו אם איבד את דרכו. הוא התעלם ממני, ואני ניסיתי לשאול אותו שוב, הפעם באנגלית. הוא הפנה אליי את גבו והחל לעלות במדרגות. כשראיתי שאין איש אתו, התחלתי ללכת בעקבותיו, בעודו עושה את דרכו בהחלטיות ברובע היהודי, יוצא ונכנס בסימטאות קטנות, בין המוני אנשים.

לאחר זמן מה, התחלתי לדאוג - לאן הוא הוביל אותנו? האם הוא ידע לאן הוא הולך? עקבתי בעיניים דרוכות אחר פעוט בתוך מבוך העיר העתיקה, והוא עדיין לא הוציא מלה מפיו!

בסוף עצרתי אותו ואמרתי לו שהוא חייב לדבר איתי, ולהגיד לי מי הוא ואיך אוכל לעזור לו. איזו טעות... הילד פרץ בבכי ועדיין סירב לומר לי מילה. הוא המשיך לצעוד קדימה. המשכתי לעקוב אחריו בשקט, חשה אשמה על כך שגרמתי לו לבכות.

בסופו של דבר הוא נכנס היישר לבית שלו, ואני עקבתי אחריו עד שהתקבל בברכה בידי משפחתו המודאגת ואסירת התודה.

הוא היה ילד קטן, מבוהל ואבוד, אבל ידע את הדרך הביתה.

אמנם גרתי ברובע היהודי כבר שנה, אך מעולם לא ביקרתי ברחוב שבו גר הילד הזה. לא ידעתי אפילו שהוא קיים. התקשיתי להאמין שילד קטן כל כך יכול להוביל אותי בתוך כל הפיתולים והעיקולים שהובילו לשם. הוא היה ילד קטן, מבוהל ואבוד, אבל ידע את הדרך הביתה.

חשבתי לעצמי, אם הוא יכול למצוא את הדרך הביתה, גם אני יכולה!

אמנם הבחירות שעשיתי בחיי הרחיקו אותי ממהותי האמיתית, האדם שרציתי להיות, אך תמיד היתה בידי האפשרות לעשות תשובה, ואפשרות זו הובילה אותי הביתה.

במהלך "עשרת ימי תשובה", שבין ראש השנה ליום כיפור, אנו יכולים לחזור הביתה בדרכים רבות. חז"ל מונים שלוש דרכים לעבוד את הקב"ה, כך שהשנה הבאה תהיה שנה נהדרת: תשובה - דהיינו, שינויי התנהגות ופעולה, תפילה, ונתינת צדקה.

תפילה

תפילה היא הפעולה הראשונה שאני נוקטת בתקופה זו. אני נעזרת בסידור, ספר התפילות המסורתי, ובנוסף על כך אני מנצלת הזדמנויות רבות במהלך היום כדי לפנות אל אלוקים במילותיי שלי (לא לפני שאני מוודאת שאין איש בסביבה, שלא יחשבו שירדתי מהפסים). ואז אני מדברת אליו, ואומרת לו כל אשר על לבי.

יום אחד מצאתי את עצמי צועקת על אלוקים, שואלת למה לא קיבלתי את מה שביקשתי כל-כך הרבה פעמים, למה הוא ממשיך לענות לי ב"לא". והתחלתי לדאוג: האם יכה בי ברק? אבל התודעה היהודית מסבירה שאין כל בעיה בביטוי רגשותיי כלפי ה', גם אם יש בהם כעס באותו רגע. זאת משום שהדבר מראה שאני יודעת שגם התקופות הקשות בחיי באות לי מאלוקים. אני לא מאשימה בבעיותיי את "מזלי הרע", או את הזולת, אלא מיישירה את מבטי אל המקור, ושואלת אותו ישירות מה קורה (או לא קורה) לי.

בנקודה זו יש לי הזדמנות לבחון את חיי ולתהות מה אני יכולה לעשות כדי להפוך את תפילותיי למציאות. מה אני יכולה לשנות במעשיי ובהתנהגותי, כדי שברכות הבריאות, ההצלחה ומערכות היחסים ייכנסו אל חיי?

תשובה - עריכת שינויים

אני רוצה שאלוקים יקשיב לי וישמע את דבריי, אבל אני צריכה גם להיות פתוחה לדברים שהוא רוצה לומר לי. אני מאמינה שהתבוננות במתרחש בחיי, באנשים שסביבי, ובדפוסי ההתנהגות שבחרתי, עשויה להביא לי תובנות רבות. לפעמים אני יכולה אפילו לפענח את המסרים הטמונים ב"התרחשויות מקריות" יומיומיות, ואלה שולחים לי רמזים באשר לדרכים שבהן אני יכולה לשפר את חיי.

כל שינוי קטן בהתנהגותי וביחסיי עם אנשים אחרים הוא הזדמנות נוספת לשפר את חיי.

אני לא יושבת בחיבוק ידיים ומחכה שהימים הטובים יגיעו. אני מנסה ליטול חלק פעיל בגורלי, באמצעות הבחירות הנדרשות בחיי. כשאני רואה שהכיוונים שבחרתי לא הועילו לי בעבר, ושהדרך שבה בחרתי לא הניבה את התוצאות שלהן ייחלתי, אני מנסה לשאול את עצמי: כיצד אוכל להביא להגשמת חלומותיי? כל שינוי קטן בהתנהגותי וביחסיי עם אנשים אחרים הוא הזדמנות נוספת לשפר את חיי, ולשפר את חייהם של הסובבים אותי. ואפילו אם כישורי "פענוח הסימנים" שלי אינם מושלמים, וייתכן שלא קלטתי את המסר, אני לא דואגת. זאת משום שכל שינוי לטובה משפר את חיי ומקדם אותי הלאה, קרוב יותר למטרתי.

צדקה

למען האמת, אני ממש לא יכולה להגיד שעומד לרשותי הון גדול וזמין, שאותו אוכל לחלק בכל הזדמנות. אז מה אני עושה? קצת פה וקצת שם, אני חוסכת מעט לתרומה עבור משפחה ענייה שאני מחבבת, כשאני שמה קצת כסף בצד בכל פעם שאני מקבלת תשלום כלשהו. אפילו אם אני מרוויחה רק שקל אחד, אני יכולה לשים בכוס 10 אגורות, עד שיהיה לי סכום גדול יותר לתת.

אבל צדקה איננה רק עניין של כסף. היא גם עניין של זמן. יש מקומות שבהם אני מתנדבת, ותורמת ממרצי ומזמני כדי לעזור לאחרים. הרעיון הוא להתחיל לעשות זאת כהרגל, עניין של קבע. ואני אסירת תודה על כך שאיני נמצאת בצד המקבל! אני מעדיפה לדעת שיש לי שפע לתת, בין אם מדובר בכסף, זמן, מרץ או אפילו חיוך - ולא להימצא בצד הנזקק.

ממש כמו הילד הקטן שידע את הדרך הביתה, ועם הדמעות והפחד, בין הסמטאות, הוא שב לביתו - גם אני יודעת את דרכי הביתה. היא אולי מתפתלת, אבל שווה כל רגע.