חודש אב הוא חודש קשה לעם ישראל, כפי שכתוב במשנה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית ד', ו'). החל בראש חודש אב מתחילים לנהוג במנהגי אבלות ועינוי מסוימים, שהולכים ומתרבים ככל שמתקרבים לצום תשעה באב - שיא האבל על חורבן בתי המקדש - ונמשכים בחלקם גם ביום שלאחריו - יום שבו בער בית המקדש החרב (לחצו כאן לאתר של חודש אב).

והנה, אך חולף לו שבוע ימים וכבר מגיע ט"ו באב, יום שאותו מתארים חז"ל במילים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (תענית ד', ז').

מהו ט"ו באב? מדוע הוא יום שמח כל כך? ומה הקשר בינו לבין יום הכיפורים?

1. יום שפסקו בו מתי מדבר

לאחר יציאת מצרים, שלח משה מרגלים לתור את הארץ. כאשר שבו המרגלים - ביום תשעה באב - עשרה מהם פירשו את מראה עיניהם בארץ בצורה כל כך שלילית, עד שבני-ישראל התחרטו על שיצאו בכלל ממצרים, נבהלו, וחששו להיכנס לארץ. הם שכחו את כל הניסים הגלויים שליוו אותם עד כה, ולא האמינו בהבטחתו של האלוקים להנחיל להם את הארץ.

בתגובה, גזר עליהם האלוקים להישאר במדבר 40 שנה, עד שימות כל אותו דור שיצא עם משה ממצרים. וכך היה. מדי שנה היה משה מכריז שהגיע ערב ט' באב. בני דורו היו כורים לעצמם קברים, נכנסים לתוכם ומתכוננים למות. בכל שנה, היו נותרים 15,000 איש בקבריהם.

בשנה הארבעים, כרו לעצמם 15,000 האנשים האחרונים קברים והמתינו למותם. אולם, בבוקר קמו כולם בריאים ושלמים. הם הופתעו, אבל שיערו שככל הנראה טעו בחישוב הימים, ולכן חזרו לקבריהם גם למחרת, ושוב ביום שאחריו... עד לט"ו באב, שבו זרח ירח מלא, והעיד שאכן, תשעה באב בא וחלף, והם נותרו בחיים.

כך, מסמל ט"ו באב את היום בו סלח ה' לישראל על חטא המרגלים.

בדומה, מסמל יום הכיפורים את היום בו מחל אלוקים לבני ישראל על חטא העגל - היום שבו ירד משה מההר עם הלוחות השניים. שני החגים מייצגים יום של מחילה והתאחדות מחודשת של עם ישראל עם בוראו.

2, 3. יום שהותרו בו השבטים והותר שבט בנימין

בימי משה, באו אליו בנות צלופחד, שאביהן נפטר ולא הותיר אחריו בנים יורשים, ותבעו לרשת את נחלתו. הבנות זכו אמנם בנחלת אביהן, אולם נאסר עליהן להינשא לאיש שאינו מבני שבטן, כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר.

כך נקבע שאסור לבנות שירשו את אביהן לבוא בקשרי נישואין עם בני השבטים האחרים.

כעבור שנים רבות, בעקבות מקרה פילגש בגבעה (ר' שופטים י"ט-כ"א), נשבעו בני ישראל שלא להשיא את בנותיהם לבני שבט בנימין.

שני איסורים אלה גרמו צער גדול לעם ישראל. האחד סיכן את קיומו של שבט שלם, והשני ציער את הבנות שהוגבלו בבחירת בן זוגן.

חכמי ישראל בדקו היטב את האיסורים, והבינו שאיסור נישואיהן של יורשות לבן שבט אחר, חל אך ורק על דור כובשי הארץ, שבו אסור היה להעביר קרקעות משבט לשבט. ובדומה, קבעו שהשבועה שלא להשיא את הבנות לבני שבט בנימין חלה רק על הדור שנשבע אותה, ולא על צאצאיו.

היום שבו הותרו האיסורים היה ט"ו באב, וכך, נוספו עוד שתי סיבות ל"חג ה' " (שופטים כ"א, י"ט), שנחגג מאז פסקו בו מתי מדבר.

כפי שהזכרנו לעיל, ט"ו באב ויום הכיפורים דומים זה לזה בכוח מחילת העוון שבהם. ולכן, לא חששו אבותינו להנהיג מנהג שבו היו בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים, שמא יצא ממנו מכשול ופריצה של גדרי הצניעות. כי כל אותם מחולות היו אך ורק לשם שמים, על מנת לבנות בתים כשרים נוספים בעם ישראל. אולם, מאז שחרב בית המקדש, ונפרצה חומת הטהרה והצניעות, בטל גם מנהג זה.

4. יום שבו הוסרו השומרים מהדרכים

כאשר קרע ירבעם בן נבט את מלכות ישראל מירושלים, הוא העמיד שתי במות מרכזיות לעבודה זרה. ירבעם היה מודע לכך שרבים מבני מלכותו עדיין נושאים עיניהם לעבודת ה' בבית המקדש שבירושלים. הוא חשש שהדבר יגרום להחלשות שלטונו, ולכן הציב שומרים בדרכים המובילות לירושלים, אשר מנעו מבני ישראל לעלות לרגל לעיר הקודש.

שומרים אלה ניצבו בדרכים עד שהושע בן אלה עלה למלכותו, סילק את השומרים והתיר לעם לעלות לירושלים.

יום הסרת השומרים מן הדרכים היה ט"ו באב.

[ראוי לציין שבסופו של דבר הושע בן אלה נענש, מכיוון שלא ניצל מספיק את כוחו כמלך. בן אלה, אמנם התיר לכל מי שרצה לעלות לירושלים, אך לא פעל כדי למנוע את העבודה הזרה שכבר פשתה ורווחה בעם. כך יצא שקודם לכן, עיקר החטא היה מוטל על המלכים (אנשים מועטים), ואילו כעת, באה לידי ביטוי בחירתם של בני ישראל עצמם (ציבור רחב), לא לעלות לירושלים וכן להמשיך לסגוד לאלילים.]

5. יום שפסקו לכרות בו עצים למערכה

כאשר שבו עזרא ונחמיה ובני דורם לארץ ישראל, מצאו אותה חרבה ושוממה - אויבי העם עקרו את כל עציה, ולא נותרו בה עצים לעבודת הקרבנות.

את העצים למערכה היו מביאים אנשים שהתנדבו לעשות זאת. המתנדבים נאלצו להרחיק לכת, ולהסתכן במפגש עם שומרי הדרכים שניסו למנוע את אספקת העצים למקדש. פעמים רבות נדרשה מהם יצירתיות כדי להצליח במשימתם ולעבור את המשמרות.

חז"ל מתארים כיצד היו אנשים מכינים סלי ביכורים, מכסים אותם בעצים, נוטלים עלי גדול והולכים לירושלים. כאשר השומרים היו שואלים אותם לאן ולשם מה, הם היו עונים 'לעשות דבלים בעזרת העלי והמכתשת'. אחר כך היו מקשטים את העצים בסלים ומעלים אותם לבית המקדש. אחרים, היו בונים סולמות מן העצים, מספרים שהם הולכים להוציא יונים מן השובך, ואחר כך מפרקים את ה'סולמות' ומעלים למקדש.

'נדבת העצים' נחשבה לנדבה גדולה וחשובה. והיו מביאים אותה בשמחה גדולה ובהדר, כמו שהיו עושים בהבאת הביכורים.

לא כל עץ היה יכול לעלות על המזבח. עצים רקובים ומתולעים לא היו ראויים לכך. כפי הידוע, עצים לחים המרוכזים יחד, מתליעים במהירות. לכן, היה צורך למלא את המחסנים בעצים יבשים לפני בוא החורף והלחות. כך נקבע, שיום י"ז בתמוז הוא היום האחרון להבאת מנחות העצים למקדש, משום שלאחריו השמש כבר אינה עזה כמו קודם, ולא מסוגלת לייבש מספיק את העצים הכרותים.

בחמישה עשר באב, היו חוגגים ושמחים על שהמחסנים התמלאו בעצים עבור החורף. אותו יום זכה לכינוי 'יום תבר מגל' - יום שבירת הקרדומות, היום שבו אין עוד צורך בכלים לכריתת עצים.

6. יום שבו נקברו הרוגי ביתר

בעקבות כישלונו של מרד בר-כוכבא נכבשה העיר ביתר. תושביה הרבים נרצחו באכזריות ובמיתות משונות, וקבורתם לא הותרה - למען יראו וייראו. לאחר מותו של אדריאנוס, שביזה את הגופות, בא מלך אחר והתיר לקבור את ההרוגים.

שני ניסים התרחשו עם הרוגי ביתר. האחד, שהותרה קבורתם, והשני, שלמרות הזמן הרב שחלף, הגופות לא נרקבו. לזכר ניסים אלה תקנו חז"ל את ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון. הטוב - על שהותרו לקבורה, והמטיב - על שלא הסריחו.

יום קבורתם של הרוגי ביתר חל אף הוא בט"ו באב.

חג האהבה

אם נחפש את המכנה המשותף לכל האירועים הנזכרים לעיל, נוכל להבחין בקלות שמדובר במחילה, התחברות וחיזוק קשרים.

הקב"ה מאיר פנים לעמו לאחר שנים של מוות בעקבות חטא המרגלים, וברחמיו מביא לקבורה מכובדת של הרוגי ביתר. עם ישראל מתאמץ לחזק את הקשר בינו לבין בוראו במסירות נפש לקיום עבודת המזבח והקרבנות (קרבן מלשון קרבה), ושומרי הדרכים מסולקים ממשמרתם, כדי לאפשר לבני מלכות ישראל לעלות למקדש ולהתקרב לבוראם. בני השבטים מותרים להינשא זה בזה וקשרי חיתון רבים נוצרים באותו יום.

יום של ריבוי אהבה אמיתית וטהורה בין ה' לעמו, בין עם ישראל לאלוקיו ובין אדם לזולתו.

מנהגים הקשורים ט"ו באב כיום

בעבר, היה ט"ו באב יום של חג ממש. אולם היום, משחרב בית המקדש ובטלה השמחה מימים רבים שהוזכרו במקורות, הוכנסה השמחה לעיסוק התורה.

החל בט"ו באב, ועד לסוף החורף, נוהגים להקדיש זמן נוסף ללימוד התורה בשעות הלילה (מכיוון שהימים הולכים ומתקצרים, והלילות הולכים ומתארכים). חז"ל השוו בין לימוד התורה בלילות, לעבודת המזבח בזמן המקדש. עבודה שמקרבת את ה' לעולמנו ומורידה שפע וחיות לעולם.

גם כיום נוהגים בט"ו באב 'מקצת יום טוב' - מעין חג מינורי. לא אומרים בו 'תחנון' וזוגות הנישאים בו אינם צמים (כנהוג בדרך כלל).

ט"ו באב מסמל גם את ראשיתה של תקופת חשבון הנפש והחזרה בתשובה לקראת הימים הנוראים. בעבר היו כאלה שנהגו לשלוח כרטיסי ברכה ולברך זה את זה ב"כתיבה וחתימה טובה", כבר מט"ו באב - כפי שאנחנו נוהגים היום במשך חודש אלול.

גימטרייה נחמדה מגלה שכתיבה וחתימה טובה שווה ל-928, כמו גם חמשה עשר באב.

יהי רצון שנזכה לחגוג בשנה זו את יום ט"ו באב בשמחה רבה; שעד אז ישובו כל בנינו לגבולם; שההרג, הצער והכאב יחדלו; שהאהבה ששורה בינינו כעת, בימות הקושי, רק תעלה, תוסיף ותפרח; ושנזכה סוף-סוף לראות בבניין בית המקדש ולחוות במוחש את קרבת האלוקים.