ישבנו סביב השולחן, מנהלים שיחה קלה שלאחר סעודת השבת ומתענגים על קינוח ופיצוחים. לפתע האור הבהב וכבה. הצצה החוצה אישרה את החשד - זה רק אצלנו! האל-פסק צפצף בחדר העבודה, אחת הבנות בכתה ונצמדה אלי, וכל היתר שתקו לרגע, מעכלים את משמעות הדבר. דקה דומייה, וכולם התחילו לדבר בבת אחת.

"צריך להעביר דברים מהמקרר לשכנים?" שאלתי אני.

"לא נראה לי, די קריר היום", ענה בעלי.

"טוב שלא צריך מזגן", העיר אחד הבנים, ואני חשבתי על פלטת הגז שלי - מה הייתי עושה אילו האוכל היה מונח על פלטה חשמלית?

"אולי אני ארים את הפיוז וזהו?" שאל החייל שהתארח אצלנו.

"חס וחלילה!" נבהל בעלי. "אתה יהודי. ואני בכלל לא בטוח שגם אם היה כאן גוי היה לי מותר לבקש ממנו לעשות את זה."

הילדה המשיכה ליילל, ואני שלחתי אותה אל אחותה הנשואה שגרה לידנו.

בתוך כל זה עלתה בי תובנה מופלאה, שהקפיצה אותי בשמחה: "יופי! היא תישן אצל אחותה. אתה (התכוונתי לבעלי) תישן במיטה שלה בחדר הילדים (שלא יפחדו לבד בחושך) ואני אוכל לישון לילה שלם בלי שום הפרעות או ביקורים (מי צריך את אמא כשיש אבא בחדר שלו?)!!!

השיחה שנפסקה עם כיבוי נורות החשמל התאוששה, והפכה אפילו קצת אישית יותר לאורם המהבהב של נרות השבת. ואני חייכתי ביני לביני בסיפוק.

ככה מצאתי את עצמי ישנה לבד בחדר. בלי שום אור מטריד ומפריע, מוכנה לשנת לילה מארץ החלומות. משהו שכבר שנים לא זכיתי לו.

באמצע הלילה (היה חושך לא יכולתי לבדוק מה השעה), התעוררתי לקול צפירת אזעקה של רכב השכנים. זמזום מעצבן של יתוש (יתושה ככל הנראה) הבהיר לי שהפנים שלי נמצאים במסלול הנחיתה שלו (כן, כן, אסור להרוג יתושים בשבת!). ובחדר הבנים מישהו חלם שהוא מחסל חשבונות עם מישהו אחר, ושכח להפעיל את משתיק הקול האוטומאטי. התוצאה הייתה קריאות קרב אמיצות.

וואו, חשבתי לעצמי, כל זה בבת אחת! כנראה ה' לא בדיוק רוצה שאישן לילה שלם בלי הפרעה. ואם הוא לא רוצה, אז הוא יכול לסדר את זה גם בלי קטנים שיעירו אותי. במילים אחרות: "הרבה שלוחים למקום".

משום מה המחשבה הזאת שעשעה אותי. כל כך שמחתי קודם מהאפשרות הנדירה לישון בשקט, שבלי לחשוב הרבה סידרתי לעצמי לילה חופשי. ועכשיו, אני פתאום קולטת שלא משנה מה אני עושה, משנה מה הוא רוצה. והוא, ככל הנראה רוצה שאני אהיה קצת עייפה בבוקר. אילו הייתי מקבלת את דעתו בלי התחכמויות, הייתי זוכה לכל הפחות לעשות בזמן הזה חסד עם הילדים המתוקים שלי, ואילו עכשיו - סירנה, זמזום טורדני וקריאות קרב... טרדות חסרות טעם.

זה קורה לנו די הרבה פעמים בחיים. יש לנו מטרת יעד ברורה - אנחנו רוצים להיות טובים יותר, לצמוח, להתקדם... אבל איכשהו בדרך, כשעומדת בפנינו אפשרות לבחור בין שתי אלטרנטיבות, אנחנו נוטים לבחור בזאת שנראית לנו נוחה יותר, ותוך כדי כך מוותרים בלי משים על הזדמנויות שנקרות בדרכנו ושוכחים מהמטרה.

במקום להעפיל אליה כמנצחים, אנחנו צונחים לתוכה כמו לוזרים

אבל אז, למרות התכנונים וההתחכמויות שלנו, אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו בדיוק באותה משבצת ממנה ניסינו להימלט - אם כי לרוע מזלנו אנחנו מגיעים אליה בדרך פחות בונה ואיכותית. במקום להעפיל אליה כמנצחים, אנחנו צונחים לתוכה כמו לוזרים. בקיצור, נשארים קרחים מכאן ומכאן.

זה לא עונש, זה פשוט שיעור פרטי שנשלח לנו ישירות משמים. זו תזכורת שלא אנחנו מנהלים את העולם ואפילו לא את החיים האישיים שלנו. התפקיד שלנו הוא בסך הכל לבחור בחירה אחת בכל פעם. ולטובתנו, עדיף שזאת תהיה בחירה נכונה - כזאת שתקרב אותנו אל היעד הרוחני שלנו - ולא בחירה מתחמקת שנראית לנו נוחה באותו רגע. כי בסופו של דבר, אמנם לא אנחנו מחליטים לאן נגיע, אבל אנחנו יכולים בהחלט לבחור כיצד נגיע לשם - שלמים יותר, או נגררים בעל כורחנו.

למשל - אנחנו ממהרים בבוקר לעבודה. הילדים מתמרחים, השעון רץ, ואנחנו כועסים, משתוללים ומוציאים אותם מהבית בהרגשה לא נעימה. בתחושת סיפוק חמצמצה אנחנו נועלים את הדלת בדיוק בזמן, יורדים למטה, ו...לא מצליחים להתניע את המכונית. בסוף אנחנו שוב מאחרים לעבודה, ומי שאשם אלה לא הילדים.

אפשר להסביר לעצמנו שאילו היינו מתעכבים בגלל הילדים ובסוף גם המכונית לא הייתה מניעה, אז היינו מאחרים יותר. אולי כן, ואולי לא. גם כאן יש לנו בחירה, אם לקלוט את המסר, או להחליט שהכל במקרה - לפחות עד לפעם הבאה...

לפעמים זה מתסכל, "כמה השתדלתי והתאמצתי כדי שהכל יהיה כמו שאני רוצה ובסוף...!" - למרות זאת, קשה להתעלם מתחושת השלווה שמקרים כאלה מספקים. אנחנו לא לבד. מישהו שומר עלינו, משגיח וגם עושה לפעמים נו-נו-נו. חשוב לו איך אנחנו מתנהגים, ועוד יותר חשוב לו לעזור לנו להתקדם. הוא לא מיואש מאיתנו - עובדה, הוא שולח לנו איתותים שיכוונו אותנו אל דרך המלך. ואם הוא לא מיואש מאיתנו - סימן שבאמת יש לנו סיכוי.

יש לנו סיכוי... יש לי סיכוי... כשמלים אלה מתנגנות בראשי, נרדמתי בחיוך שליו - למרות הליווי הקולי. שקט פתאומי העיר אותי לרגע קט - האזעקה פסקה (הנהג, כך הסתבר אחר כך, השאיר בטעות אורות דולקים, והמצבר פשוט נגמר), הילדים ישנו בשקט והיתוש...? לא יודעת, אולי כבר היה שבע.

אז בסוף דווקא ישנתי טוב מאוד...