|
קוראים לו "רב המכר של המאה העשרים ואחת". המספרים מדהימים. ארבעים מליון עותקים בכל העולם. הוא תורגם ל-44 שפות. בקרוב ייצא לאור כסרט, בכיכובו של תום הנקס. המבקרים מסכימים: לא היה דבר כזה - כמו צופן דה וינצ'י של דן בראון - בהיסטוריה של ההוצאה לאור.
וזה, אם נאמר את האמת - לא גורם לכנסייה הקתולית אושר רב.  | | אחרי הכל, לא מדובר בסתם ספר מתח מרגש. | | |
אחרי הכל, לא מדובר בסתם ספר מתח מרגש. בתוך סיפור מסגרת המתחיל ברצח שהתרחש במוזיאון הלובר, שלובה עלילה של קונספירציה נוצרית, מסווים מתוחכמים, וחברות סודיות קדומות, שהסופר רומז - או קצת יותר מרומז - שהן אינן דמיוניות. כל זה מתואר ברומן קולח, ומציג בפני הקורא מִסדרים קתוליים שקיימים באמת, אתרים קדושים חשובים שאפשר בקלות לבקר, ואנשים מפורסמים מהעבר וההווה - כולם נוטלים חלק במה שמוצג בתור ההונאה התיאולוגית הגדולה ביותר בהיסטוריה.
"כמעט כל מה שאבותינו לימדו אותנו על ישו הוא שקר", מקונן אחד ממבקריו של בראון. "אמונה", הוא כותב בשם אחד מגיבורי הספר, "מבוססת על זיוף."
מיזוגם של האמת והדמיון הוא תערובת דליקה, אשר מותירה את הקוראים נבוכים ותוהים, היכן עובר הגבול ביניהם. בראון גורם לנו להאמין - ביותר מקריצה של המחבר - שהטעייה בהיקף מדהים נערכה על מיליוני מאמינים נוצרים, שמעולם לא זכו לשמוע את האמת על הגביע הקדוש.
במשך מאות שנים למדו הנוצרים, שהגביע הקדוש הוא גביע שמתוכו שתה ישו בסעודה האחרונה. אבל מבחינת רוברט לנגדון, מבקר האמנות הכל-יודע של בראון, ו'דוברו' של הסופר, זאת לא האמת.
"הגביע", אומר לנגדון בקול מלומד, אשר חוזר כהד אחר מחשבות המחבר, "הוא סימבול של האלילה האבודה. כאשר קמה הנצרות, הדתות האליליות לא גוועו בקלות. אגדות על מסעות אבירים בעקבות הגביע, היו למעשה תיאורי מסעות אסורים למציאת ה'נשיות הקדושה' האבודה. אבירים שטענו שהם 'מחפשים אחר הגביע', דיברו בשפת צופן כדי להגן על עצמם מהכנסייה - שדיכאה את הנשים, סילקה את האלילה, שרפה את הכופרים, ואסרה את הסגידה האלילית לנשיות הקדושה."
יותר מזה: גופה של האישה מהווה באופן סימבולי כלי תכולה, והמפורסם ביותר באותם כלים נקרא בשם שכל נוצרי יזהה מייד. בראון טוען ש"הגביע הקדוש" היה למעשה מריה מגדלנה. היא נישאה לישו והייתה הכלי שנשא בתוכו את צאצאיו. | | מה הפלא שהכנסייה מודאגת מעומק הלב? בעיני הוותיקן, ספרו של בראון הוא חילול הקודש במסווה היסטורי. | | |
הסוד שאסור היה לגלות מאז לידת הנצרות, הוא שזרעו של ישו ממשיך להתקיים עד לעצם היום הזה. ראשי "מִסדר ציון" (אחווה נוצרית הקיימת באמת), שביניהם מונה בראון את ליאונרדו דה וינצ'י, איזק ניוטון וויקטור הוגו, שמרו - על פי טענת הספר - על שבועתם שלעולם לא לגלות אף פרט מכל זה לציבור, והכנסייה הרומאית הקתולית שומרת בנאמנות את המידע הזה. בראון רומז ברמז גס, שרק קוראים בני מזל של "התיעוד המתחזה לדמיון", הוא הספר, יוכלו סוף סוף להיות שותפים לגילוי המדהים.
מה הפלא שהכנסייה מודאגת מעומק הלב? בעיני הוותיקן, ספרו של בראון הוא חילול הקודש במסווה רומן היסטורי. אם הנחתו של צופן דה וינצ'י נכונה - וכל הספר רצוף בטענות שהקורא זוכה בכרטיס כניסה לאמיתוֹת סודיות שמסתתרות בתוך עלילה בדיונית - רומא צריכה לבדוק את הנחותיה ואת עברה, את אמונותיה כמו גם את סיפור ראשיתה.
השלכות מבהילות
אבל מה שלכד את תשומת לבי בתור רב, היה האירוניה הבולטת, שדווקא התיאוריות על ישו שמוצגות על ידי בראון, אלה שהופכות את הספר לחילול הקודש מבחינת הוותיקן - הן אלה שהופכות את ישו מובן יותר ליהודים.
אז ישו בכל זאת התחתן! טוב, למה לא? כאדם שגדל כיהודי, פרישות היא דרך חיים שהייתה זרה לו לחלוטין. "פרו ורבו" זה צו מהתורה שכל היהודים מחשיבים כמקודש. פרישות, בתור אידיאל נוצרי, לא הפכה לחוק עד שמועצת אלוירה (300-306) קבעה (קנון 33): הוחלט שנישואין ייאסרו לחלוטין על בישופים, כמרים, וכוהני דת, או על כל המשרתים בקודש, ושעליהם לפרוש מנשותיהם ולא להוליד ילדים; כל מי שעושה זאת, יורחק מכבוד תפקיד הכהונה.
חוקרי הנצרות מסבירים את הסיבה: הכנסייה רצתה להבטיח שרכושם של מנהיגיה לא יפוזר בירושות משפחתיות. נכסיהם של אנשי כמורה רווקים, יחזרו תמיד לרומא.
ההיסטוריונים הצביעו על ההשפעה המבהילה של הדוקטרינה הזאת: "הטובים והמבריקים ביותר" עוּדדו תמיד לפנות לדרך החיים היוקרתית של הכמורה. הדבר גרם מבחינה מעשית לאובדן מורשתם הגנטית! היהודים, מצד שני, הפנו את בעלי הפוטנציאל האינטלקטואלי לחיי רבנות, של לימוד והוראה, יחד עם דגש על משפחה גדולה. סביר מאוד, טוען ויל דוראנט בספרו הקלאסי "המְסרים של ההיסטוריה" (The Lessons of History), שזה מה שמביא לעליונות המופלאה של זוכים יהודים בפרס נובל, ושל הישגיהם.
מה שמטריד יותר את הנוצרים: דמות של ישו נשוי היא יותר מדי אנושית. דמות כזו לא תוכל להיות אלוהים או דמות שיסגדו לה. הנצרות לא יכולה לתפוס את אובייקט הערצתה האלוהי כישות מינית - או אפילו ככזה שנולד על ידי פעולה מינית. זוהי מערכת היחסים הבעייתית, המלווה בהנאה גופנית, שהרחיקה את ההוראות הנוצריות ממקורותיהן התנ"כיים היהודיים. לעומת זאת, ליהודים אין בעיה עם משה נשוי. תורת משה היא זו שלא רק מצווה על נישואין, אלא קוראת להם "קידושין" - מצב אידיאלי לקדושה.
זהו לב לבה של הגישה העקרונית שהבדילה בין היהדות והנצרות במשך השנים. היהודים לא חסכו מאמץ להבטיח שמנהיגיהם הגדולים לעולם לא ייחשבו בטעות לאלילים; משה רבנו תמיד נתפס כאדם, בר חלוף, פחות מאלוהי, כזה שאפילו היה מסוגל לחטוא - ועל כך נענש ולא הורשה להיכנס לארץ המובטחת. אתר הקבורה שלו נשאר עלום, כדי שלא יהפכו אותו למקודש יותר מדי. גדולתו של משה מונחת דווקא באיכויותיו האנושיות. הוא מייצג את פוטנציאל המין האנושי. בו אנחנו רואים עד לאן אנחנו, בני האדם, מסוגלים להגיע.
לעומת זאת, הנוצרים עומדים על דעתם שאת ישו אין לראות כאדם אלא כאל; צורתו האנושית לעולם לא תורשה להאפיל על אלוהותו. ישו, על פיהם, לא היה אדם מורם מעם, אלא אל שירד ארצה. צרכים גופניים וחולשות אנושיות לא היו יכולים בשום אופן להיות חלק ממנו. | | הספר יעורר יותר מארבעים מליון איש לשמוע מה שהיהדות יודעת כבר מזמן. ישו לא היה אל, הוא היה אדם. | | |
וזה מה שניפץ בראון כאשר גילה - אמנם בסיפור "בדיוני" כביכול - את האמת ה"אנושית" על מייסד הנצרות. ישו נשוי עם ילדים, עבור הכנסייה, הוא לא פחות מאל שירד מגדולתו.
זו הסיבה שבגללה איננו צריכים להיות מוטרדים מהצלחתו של צופן דה וינצ'י. אחרי הכל, הוא אחראי לכך שיותר מארבעים מליון איש יתעוררו לשמוע מה שהיהדות יודעת כבר מזמן לגבי מייסד הנצרות: ישו לא היה אל. הוא היה אדם.
ואולי, יבוא היום שבו העולם יבין מה שטוענת היהדות: אין זה האלוהים שהפך לאדם, אלא האדם שצריך לשאוף להתדמות ככל האפשר לאלוקים.
פורסם בתאריך:
14/5/2006
| 
