סרט של 180 מיליון דולר, המבוסס על הספר הראשון ב"חומריו האפלים" - טרילוגיה רבת מכר של פיליפ פולמן - זרע ויכוחים לוהטים בעולם הנוצרי. מצפן הזהב, סרט פנטזיה הרפתקני, עורר התנגדות עזה בקרב 'הליגה הקתולית לזכויות דתיות ואזרחיות' וקריאות לחרם כלל עולמי.

על מה כל הרעש? האם גם רבנים ומנהיגים יהודיים צריכים לקום ולמחות בעקבות הליגה הקתולית?

פולמן הוא, ללא ספק, אתאיסט שמביע עמדה ברורה נגד כל דת מסודרת. "כשאתם מתבוננים בדת מסודרת מכל סוג שהוא - בין אם זו נצרות על כל גרסותיה, או שזה אסלאם או תורות שונות של הינדואיזם קיצוני - בכל מקום שאתה מוצא דת מסודרת והנהגות דתיות וְכוח, אתה מוצא אכזריות ועריצות ודיכוי", אמר פולמן בראיון באנגליה בשנת 2002. ספריו מכפישים את אלה שמייצגים את הכנסייה והנהגתה, מזלזלים בבעלי הסמכות הדתית ששוללים את הזכות לשאול, ומהללים חשיבה עצמאית וסירוב לפחד מכוח שאינו רציונאלי.

לאורך כל ספריו - שהם פופולאריים באנגליה יותר מספרי הארי פוטר - מתייחס פולמן ל'מאגיסטריום' המרושע וחורש המזימות, ששואף לתפוס שליטה על העולם למימוש מטרותיו הנפשעות - מושג בו מכנים הקתולים, בעולם הריאלי, את סמכות ההוראה של האפיפיור והבישופים של הכנסייה.

אולפני ניו-ליין סינמה, עמלו קשות למזער את הקשר בין הדמויות השפלות בעלילה למקבילותיהן הנוצריות. כל התייחסות לכנסייה נמחקה. אבל הרעיון של אמונה עיוורת מושמץ בהחלט. מה שאנחנו צריכים לשאול ברצינות הוא - האם התגובה הטובה ביותר להתקפות על האמונה היא למנוע מהתוקף להשמיע את קולו?

אמונה אמיתית משגשגת מתוך שאלות; כוחה אינו נובע מבריחה מאתגרים, אלא דווקא מהתמודדות עם הספקות

לא מזמן כיוון מל גיבסון את אורו השלילי של הזרקור אל היהודים בסרטו השנוי במחלוקת - ומחרחר המדון - הפסיון של ישו. היו כאלה שחשו שהחרמת הסרט בקול תרועה תפגע בפוטנציאל שלו לזרוע אנטישמיות. מה שיצא מכל הטררם בסופו של דבר היה מציאות הפוכה, שאותה תיאר היטב פרופסור גרגורי בלק: "חרמות, בדרך כלל, מושכים אנשים רבים יותר לקופה."

ובכל זאת. לא רק חוסר יעילותם של חרמות הופך את הגישה הזאת ללא מוצלחת. בעולם של רעיונות פתוחים, חשיבה מצומצמת וסגורה לא יכולה להתקיים. אמונה אמיתית - כפי שהרמב"ם ורבים מההוגים האחרים ציינו לעתים קרובות - משגשגת מתוך שאלות; כוחה אינו נובע מבריחה מאתגרים, אלא דווקא מהתמודדות עם הספקות, והבסתם. כל דרך אחרת, תהיה הצהרה שהאמונה שלנו אינה יכולה לעמוד בבחינה דקדקנית, שהמחויבות שלנו לאלוקים כל כך חסרת יציבות שאנחנו חוששים מביקורת מעמיקה.

כששאלו את יצחק רבין, כשזכה בפרס נובל, מה לדעתו תרם הכי הרבה להצלחתו, הוא סיפר שהוא זוכר איך בכל יום, כשחזר הביתה מהלימודים, הייתה אמו שואלת אותו: "שאלת היום שאלות טובות?" מה שהוא קלט מזה הוא, שתמיד משיגים יותר משאלות מאשר מתשובות. תשובות סוגרות את הנושא; שאלות פותחות אותנו להבנה עמוקה ורחבה יותר. אולי זה, יותר מכל דבר אחר, יכול להסביר את תופעת הראש היהודי. מגיל צעיר אנחנו מנתחים את התורה, התלמוד והמפרשים בראש חקרני, שמעודד לשאול שאלות אפילו כשאין תשובה באופק.

התגובה למצפן הזהב היא מיקרוקוסמוס של נושא הרבה יותר רחב ובעל השפעות משמעותיות גם על העולם היהודי. המנהיגים הקתוליים שקוראים להחרמת הסרט מאמינים שהמסר שלו מסוכן, ולכן חייבים להשתיקו. אבל גם גישה אחרת צצה באמצע הבלגן הזה. 'הכנסייה של המיסיון הסקוטי ומאמיניו', הצהירה שהסרט "מספק הזדמנות פז לדיונים על טווח רחב של סוגיות מוסריות ורוחניות." כמה קתולים בולטים מציעים אפילו לעודד מאמינים לצפות בסרט, כדי שיעורר את הסָפֵק שעשוי להביא לבהירות רבה יותר בתפיסה הדתית של האנשים. אולי, טוענים אחרים, אין צורך להשתיק את הביקורת; הרבה יותר טוב אם ישמעו ויפריכו אותה.

אנחנו חיים בדור של חול. ספרים אנטי-דתיים שנכתבים על ידי אתיאיסטים הופכים לרבי מכר. התרבות שלנו מרעיפה שבחים על אלה שמזלזלים בערכי הרוח. האם לא מוטל עלינו להגיב אחרת מאשר לסרב בפחד להילחם נגדם?

חרם, משמעותו הודאה שנפסיד בקרב.

אל תבינו אותי שלא כהלכה. אני לא מציע ללכת לראות את מצפן הזהב. ראיתי את הסרט בשביל להתייחס לסוגיות האלה במאמר, ואין לי שום ספק שהייתי יכול לנצל את הזמן הרבה יותר טוב. מה שאני מרגיש בכל לבי הוא, שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר זהירים בהוצאת דעות לא-נעימות אל "מחוץ לתחום". נוכל להשיג הרבה יותר אם נשקיע את הזמן והמאמצים כדי להסביר מדוע האמונה שלנו הרבה יותר נעלה.