אנו חיים במדינה מוכת טרור, מלחמות ושכול.

חדשות לבקרים אנו קמים ליום חדש, רענן, שמח ההופך את עורו תוך דקות ספורות.

מילים כמו שהיד, זק"א, חגורת נפץ, שגורות בפי כל ילד בן 10.

כולנו חוששים ללכת למקומות ציבורים הומי אדם, לעלות לאוטובוס בתוככי ירושלים, או לשבת במסעדה.

לעומת זאת, כמעט אף אחד מאתנו איננו חושש להסיע את הילד לביה"ס, לנסוע למקום העבודה יום יום או לעלות על מונית שירות בדרך לשבת מחוץ לעיר.

נתון מעניין לידיעת כל המסתגרים בבית.

מקום המדינה ועד היום נהרגו בישראל למעלה מ-26 אלף איש בתאונות דרכים, יותר מכל ההרוגים במלחמות ישראל ובפעולות איבה גם יחד!

הנתון הזה מכה בכולנו. בממוצע כל אדם בישראל נפצע בתאונת דרכים פעם בשלוש שנים. בכל בית חמישי בישראל ישנו פצוע קשה כתוצאה מתאונת דרכים!

והעולם - "כמנהגו נוהג" תרתי משמע.

נסיעה בכביש בין עירוני השבוע העלתה את הממצאים הבאים:

מר 'ישראלי' מתגלח, אוכל, מעשן, משוחח בסלולרי בתנועות ידים נלהבות, קורא את העיתון היומי המועדף עליו, מזין נתונים למחשב כף היד שלו(!), והכל תוך כדי נהיגה.

ויש גם כאלה שעורכים מחקרים לכתבה תוך כדי נהיגה...

הנתונים הללו בתוספת החום הישראלי, חוסר באכיפה, חוסר ציות לכללי הדרך, האופי חם המזג גורמים מידי שנה למאות תאונות קטלניות. הסטטיסטיקה מלמדת, כי אובדן שנות חיים, הנובע מתאונות - שני רק לאובדן הנגרם על-ידי מחלת הסרטן!

רגע אחד קטן

"רק אתמול הוא הלך, צחק, שיחק כדורסל, למד לבחינות, ילד מחונן, תלמיד מצטיין, חייל קרבי, ובגלל רגע אחד של שטות אני יושבת ליד מיטתו של תינוק בן 23.

אנחנו לומדים ללכת מחדש, לדבר, לאחוז עיפרון, הבן שלי שכל חייו שאף לגדולות, מתחיל הכל מאפס".

את המונולוג המצמרר הזה אומרת רבקה ("אל תציינו את שם המשפחה היא מבקשת. אני לא זקוקה ליותר רחמים ממה שישנם כלפי כעת") שבנה אורי בן ה-23 נפצע קשה בתאונת דרכים לפני כארבעה חודשים.

מידי יום היא עושה את דרכה מן היישוב בצפון הארץ בו היא מתגוררת אל מיטת בנה בבית החולים לוינשטיין ברעננה.

"אם קורא אחד יחגור חגורת בטיחות בזכותי, הכאב שבשיחה שווה הכל".

היא אישה לא צעירה, המילים יוצאות מפיה בקושי, אך היא רוצה להתראיין. "אם קורא אחד יחגור חגורת בטיחות בזכותי, הכאב שבשיחה שווה הכל" היא אומרת.

בית חולים לוינשטיין. בלב ליבה של אחת הערים היפות בשרון- רעננה, שוכן בית חולים אליו מתנקזים בין היתר פצועי תאונות דרכים הזקוקים לשיקום. המראות לא קלים בני נוער, צעירים בני 20, מבוגרים, וגם ילדים קטנים מגיעים אל המקום לאחר שעברו תאונות דרכים. צעירים שרק אתמול הלכו על שתי רגלים, עבדו, למדו, צחקו- חייו, יושבים משותקים בכיסאות גלגלים, מנסים, בקשיים מרובים להתחיל הכל מחדש.

"סוגי הפציעות כתוצאה מתאונות דרכים מגוונות" אומרת ענת שילנסקי עובדת סוציאלית ראשית ב"בית לוינשטיין".

"יש שמגיעים עם חבלות מוחיות כולל מצבים של חוסר הכרה, פגיעות בחוט השדרה שגורמות לשיתוק של 2 גפיים או אפילו 4 גפיים, אורטופדיה- שברים מסובכים, ניתוחים מסובכים ואפילו קטיעות. טווח הגילאים נע מילדים קטנים מאד בגיל שנתיים ועד קשישים בני למעלה משמונים" היא מאפיינת את הפצועים.

"אורי עשה את דרכו בכביש מס' 1 מירושלים לתל אביב. הוא חזר מחתונה של חבר טוב בשעת לילה מאוחרת. הוא נסע ברכבו של מני, חבר ילדות משותף לאורי ולחתן. מני נהג ברכב (מחקירת המשטרה מאוחר יותר מתברר שבמהירות מופרזת) לשבריר של שניה הוא עצם את עיניו והתנגש במעקה הבטיחות בכביש סמוך ללוד.

אורי, שלא היה חגור עף מן הרכב, הוא נמצא מוטל במרחק של שמונה מטרים מן הרכב. הוא פונה מן המקום באמבולנס כשהוא מחוסר הכרה. מני שהיה חגור נפצע פצעים בינוניים בלבד.

את המראה של שוטר עומד בפתח הבית באישון לילה, אני לא מאחלת לאף אם יהודיה לראות. ברגע שפתחתי את הדלת, ידעתי שחיינו שוב לא יהיו כמו פעם. טסנו לבית החולים, שם אמרו לנו הרופאים שהמצב אנוש ושישנה פגיעה מוחית חמורה. "רק תפילות יעזרו" ניסה לעודד אותנו רופא חובש כיפה בטיפול נמרץ. באופן מפתיע מצבו התייצב לאחר 48 שעות. אחרי חודש ארוך של ניתוחים ובדיקות אורי הועבר לבית לוינשטיין, ומאז בעזרת הצוות המסור והנפלא כאן הוא לומד לעשות הכל מבראשית. מבחור מלא אמביציה ושאיפות הוא הפך להיות תלותי ומוגבל. אני מודה יום יום לקב"ה שלא איבדנו אותו.

ההתקדמות איטית, אך כל הישג קטן מוביל אותנו לאט למטרה- לחזור ולחיות חיים נורמלים. צפויים לו עוד חודשי שיקום ארוכים. גם שישוחרר יהיה תלוי בכיסא גלגלים, כעת בעזרת מרפא בעיסוק הוא מתחיל לשקם את גופו, קלינאית תקשורת עובדת איתו יום יום על הדיבור. על מצבו הנפשי מופקד פסיכולג בכיר אך אין ספק שלא יחזור להיות אותו נער חייכן, אוהב ואהוב הבריות כמו שהיה".

לדברי ענת שילנסקי זמן שיקום של פגועי תאונות דרכים לוקח שנים רבות. משך אישפוז ממוצע בבית החולים נע בין מספר חודשים עד שנה, בביה"ח קיימת מסגרת של אשפוז יום (לאחר השחרור מהאשפוז המלא בביה"ח) השיקום באשפוז היום יכול לקחת שנים. בפגיעות ראש השיקום יכול להמשך כל החיים.

"לנהגים, ולנוסעים אני מבקשת להגיד שימרו על עצמכם!!! חגרו חגורות בטיחות, שימרו על כללי זהירות, רגע של עצלנות עלול לגבות מחיר יקר. קשה לקרוא על זה בעיתון, אך כואב שבעתיים לחוות זאת על בשרכם".

רבקה, אמא של אורי, המחלקה לפגועי ראש בבית לוינשטיין, השבוע.