בכל בוקר אני מתעוררת לקולם של ילדיי שערים כבר ממזמן. פוקחת את עיניי באיטיות ואומרת לבעלי: "צביקה'לה, אין ברירה חייבים לקום".

אמנם היינו שמחים לעוד שעת שינה, אבל זהו טיבם של החיים. וטוב שכך.

השבוע היה באזור בנימין "יום האישה". נשות האזור הוזמנו להופעה של פנטומימאית, לאחר מכן ארוחת ערב חגיגית ובסוף הערב שרנו יחד עם זמרת נהדרת את שירי ארץ-ישראל הישנים והטובים.

הערב היה נהדר, אך תשומת הלב שלי הופנתה דווקא לכיוון אחר.

מתחילת הערב קלטה עיני בחורה עם המון שמחת חיים. ראיתי שהיא אהובה מאוד בין הנשים. עובדות המתנ"ס, שהיו אחראיות לארגון הערב, ליוו אותה לכל מקום ובמשך כל אותו הזמן היא חייכה וצחקה ונראתה מאוד מאושרת. בזמן השירים כשכולן ישבו ושרו, היא רקדה לעצמה ומחאה כפיים.

בסוף ההופעה, הוגש לידי הזמרת פתק ובו נכתב כי הנהלת המתנ"ס מבקשת להקדיש שיר לאילנית שהייתה עד לא מזמן אחת העובדות. הזמרת שאלה כמובן מיהי אילנית ואותה בחורה קראה בקול: "זו אני, זו אני... אני מבקשת שתשירי לי את 'לו יהי'". וכך היה.

העלו את אילנית לבמה והיא פרשה את ידיה למעלה וכשהזמרת הגיעה אל הפזמון, קראה אילנית בקול רם: "לו יהי... לו יהי... אנא לו יהי... כל שנבקש, לו יהי...".

מעולם לא חשבתי שאחוש כך, אבל רגליי לפתע בגדו בי והחלו לרעוד, וכך גם ידיי, עד שפרצתי בבכי.

עמדתי נרגשת ולא כל-כך הבנתי מי זו אותה אילנית, עד ששמעתי את שכנתי לידי אומרת: "לא יאומן... לא יאומן...". לא הבנתי מדוע היא אומרת זאת, ואז נתברר לי מיהי אילנית. שכנתי הסבירה לי כי זוהי אילנית חורי, עובדת סוציאלית, שעבדה במתנ"ס ואחיה ומשפחתה גרים קרוב אלינו.

מעולם לא חשבתי שאחוש כך, אבל רגליי לפתע בגדו בי והחלו לרעוד, וכך גם ידיי, עד שפרצתי בבכי.

לפני כמעט שנה, ביום שישי, קיבלנו ידיעה נוראה שאילנית הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה ואיומה וכי היא פצועה אנושות עם פגיעה קשה בראש עד כדי כך שקשה היה לצוות מד"א להנשים אותה. הסיכוי שתישאר בחיים היה קלוש ביותר.

התאונה הייתה בבקעה. רכב ממול התנגש ברכב בו נהגה אילנית חזיתית. לבית-החולים הטיסו אותה במסוק, ובמשך שבוע שלם היא שכבה מחוסרת הכרה. אילנית כהגדרת הרופאים היא נס רפואי. כולה הייתה מרוסקת והכל שוחזר מחדש. היא מצאה את הכוחות לשוב לחיים ולאחר כמה חודשים עברה לבית לווינשטיין לשיקום.

המונח של "להתחיל מבראשית" מתאים לה בדיוק. הכל חדש לה. ההליכה, הדיבור, סירוק השיער... כל הדברים שלנו נראים כל-כך מובנים מאליהם.

ואילנית המדהימה עומדת על הבמה, צועקת בנוכחותה 'אני נס גלוי', ומבקשת בשם כולנו "כל שנבקש לו יהי...".

רציתי לרוץ ולחבק אותה.

לומר לה תודה!!!

תודה שפגשתי בה, שזכיתי להכיר אותה. תודה שעזרה לי לראות דברים בצורה אחרת. כל דבר בחיי קיבל משמעות עצומה, לאחר אותו הערב.

למחרת בבוקר קמתי רבע שעה לפני הילדים, חיבקתי את בעלי, הבטתי לשמיים והודיתי בקול רם לאלוקים:

"מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה - רבה אמונתך!"

ובשקט הוספתי: וגם שמור על אילנית, שכל-כך קירבה אותי אליך.