רבים מאיתנו חיים בגלות ממשפחתנו. במיוחד כיום, כששלטי ניאון קורצים ומפתים את הדור הצעיר, וטיסות במטוסי ענק נושאות אותם למרחקים במהירות ובזול.

כשאני חושב על "החגים", אני חושב על חזרה הביתה. מדי שנה, כמה שבועות לפני החגים, אני מתקשר לבני, שנמצא בגלות תוך תפילה חרישית שהוא יוכל גם השנה להגיע הביתה.

על היחס המורכב בין ההורים לבין הילדים העוזבים את הבית, חיברתי משל קצר...

אנו ההורים, חיים לנו באושר בבקתה, ביער עבות ומבודד. מעבר ליער יש אחו, ומעבר לו - עולם ומלואו.

האב יודע, שבמוקדם או במאוחר, בנו, שהחיים שמעבר לאחו מסקרנים אותו מאוד, יעזוב את הקן. אבל אותו יער אפל, מלא סכנות ומכשולים, מפחיד אותו. הנער לעולם לא יוכל לחזור לבקתה אלא לאחר שיספק את יצר הנדודים שלו.

"בדרכך החוצה", אומר לו האב, "עליך לסמן את הדרך בה הלכת, משום שיום אחד תרצה לחזור. זכור זאת".

"בסדר". אומר הצעיר הבטוח בעצמו. "אבל למה אתה חושב, שאני ילד קטן שלא מסוגל למצוא את דרכו חזרה, ולמה אתה מניח, שאני בכלל ארצה לחזור?" ותוך שהוא מחווה בידו אל מעבר לקירות הבקתה הוסיף ואמר: "האנשים שם, יחשבו שאני מוצלח וחכם. אתה עוד תראה!".

האב עוקב אחריו ממרחק בטוח, ומסמן בהתמדה את הדרך.

הבן עוזב זמן קצר לאחר מכן. בשעת בוקר מוקדמת הוא חומק מבעד לחלון חדרו, וצועד לתוך היער העבות, כשהוא רץ בין העצים, בשאיפה לחופש. האב עוקב אחריו ממרחק בטוח, ומסמן בהתמדה את הדרך שעובר הנער מהבית לחוץ, בתוך היער. מתי אראה אותו שוב, תוהה האב...

בראש השנה, הנער חזר. בהתיישבו לשולחן החג, סיפר סיפורים נפלאים על היער ועל העולם שמעבר לו. "התקשית למצוא את הדרך חזרה?" שאל אותו אביו.

"לא, בכלל לא", ענה הבן, "אמרתי לך שהשביל מסומן. קלי קלות ממש".

כולם חוזרים הביתה במוקדם או במאוחר, אך יש צורך לשמור על השביל המסומן על-ידי המועדים, החגים ומסורת האבות. עדיין נראה לנו כברור מאליו שחוזרים הביתה בחגים. נראה לנו ברור מאליו הסימון החזק בשביל, אך לאט לאט, ומבלי שנרגיש הסימון יכול להתחיל לדהות. כל שעלינו לעשות הוא לחזק אותו על-ידי הכנסת משמעות לחגים, ושמירה על מנהגי עמנו.

מי ייתן שכל ילדינו ימצאו את דרכם חזרה הביתה בראש השנה ובכל השנה בתוך יער העבות מלא המכשולים. כאמור, הנתיב כבר מסומן ממזמן... צריך רק לדאוג שהוא יישאר כזה גם בעתיד.