עד לפני ארבע שנים השם שלו היה מעורר אימה. אם נקבו בכלל בשמו, במקום לומר 'אתם-יודעים-מי' כמו בסדרת הארי פוטר, זה לא היה משום שחששו פחות מיכולותיו. מה יכול להיות גרוע יותר מרודן אכזר? רודן אכזר שאף אחד לא מאמין ביכולתו להפעיל שיקול דעת. אחרי מלחמה עקובה מדם עם מדינה שכנה שגבתה מיליוני הרוגים, כיבוש מדינה אחרת שממנה נסוג רק כשנלחם בו צבא בינלאומי, שימוש במצבורי טילים בלי נקיפות מצפון, ושימוש בנשק כימי - לא פלא שהוא היה אויב העולם החופשי.

לנו, הישראלים, יש זיכרונות חמים במיוחד מסדאם חוסיין.

חוסיין, כזכור, הודח במלחמת המפרץ השנייה, כשצבא אמריקני התקדם לתוך עיראק. שנה הוא נדד ממקום מחבוא למשנהו, עד שנתפס בחור עלוב, מתחבא כארנב ניצוד. באופן אירוני משהו, בפחון בו התגורר נמצא הספר 'החטא ועונשו'. והעונש של החוטא הזה החל מייד, בהשפלה הפומבית שצולמה ותועדה, וניתנה לצפיית העולם כולו. הרודן שהטיל חיתתו על רבים כל כך פער את פיו לבדיקה של רופא צבאי אמריקני, שיערו מגודל פרא וכולו נראה כמו הומלס מעורר רחמים, במקום הדיקטאטור מעורר היראה אליו היינו רגילים. בעולם הערבי געשו התגובות על ה'השפלה', אבל האמריקנים חגגו: "גבירותיי ורבותי, תפסנו אותו." הנשיא בוש נשם לרווחה בפומבי: ברוך שפטרנו!

בזמנו, היו אלו הכותרות הראשיות. כלי התקשורת יצאו מגדרם כדי לדווח על המאורע. הרודן ששלט בעיראק יותר מעשרים שנה, נתפס ויועמד לדין. למשך זמן מה, הכותרות היו גדולות עדיין. אבל המשפט סוקר פחות ופחות, להוציא אירועים חריגים. ההתפרצויות של חוסיין בבית המשפט עוררו בעיקר פיהוקים, ולא מעט אנשים החמיצו את גזר הדין שניתן לפני כשבוע: סדאם חוסיין יוצא להורג בתלייה.

די ברור איך פחת העניין במה שהתחיל את דרכו כמשפט מתוקשר ביותר. ההסתבכות האמריקנית בעיראק, הנשק להשמדה המונית שלא נמצא: ובכלל, העולם מביא לנו מדי יום חדשות אחרות, ומה שהיה לפני שלוש שנים הוא היסטוריה. ובכל זאת, עד לפני ארבע שנים, סדאם חוסיין היה הלורד וולדמורט של העולם: כוח הרשע שעל שפיותו אי אפשר לסמוך ולפיכך הוא מסוכן הרבה יותר. הוא זכה לכינוי הכבוד: "הקצב מבגדד" ובחלקים נכבדים מהעולם הערבי שגשגה תרבות פולחן לקצב הזה. ועכשיו עונשו נגזר להיתלות, כמו רוצח עלוב שאין לברור לו מיתה נאה יותר.

ואנחנו לא מתרגשים. אפילו שפעם הוא היה המבוקש מספר אחת בעולם.

דיקטאטורים רק מתחלפים

היום יש לעולם לורד וולדמורט חדש. אויב חדש, גם הוא בעל תוכניות גרנדיוזיות, דובר מילים יהירות ושיקול דעתו מוטל בספק גדול. לשונו ציורית יותר מלשונו של סדאם חוסיין, ומסריו פשוטים להפליא: "צריך למחוק את ישראל מהמפה", "אם האו"ם יטיל עלינו סנקציות, אנחנו נטיל עליו סנקציות", "לבוש לא צפוי סוף טוב" או "השואה הומצאה על ידי בעלות הברית". אם אי אפשר לשבח את נשיא איראן אחמדיניג'אד על מקוריותו או תחכום הלשון שלו, לפחות יש להודות שהוא ניחן בבהירות ניסוח מרשימה.

האמת היא שרק השמות משתנים. דיקטאטורים, לא מתים הם רק מתחלפים.

זה לא שהוא לא מנסה להיות נחמד: בראיון לרשת CBS האמריקנית בקיץ הוא הצהיר באוזני מייק וואלאס: "אנו בעידן של מחשבות, דיאלוג ופתיחות בין תרבויות." למרות זאת, איש המחשבה הזה זוכה לתדמית של שטן אמיתי, לוציפר קטן קומה ומזוקן שצוחק ברוע בפני העולם כולו. אפילו האירופאים השלווים נכנסים לפאניקה כשהם חושבים על יכולות גרעיניות לאיראן, יכולות שהשימוש בהן יהיה נתון בידיו של אויב האנושות העכשווי.

אבל האמת היא שרק השמות משתנים. תמיד יהיה בעולם מוקד של רוע, ותמיד יבצר את עצמו שם שליט עם שיגעון גדלות או סתם שיגעון, ויאיים לשפוך חמתו על מתנגדיו. רודנים הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האנושית, בין אם קראו להם הנרי השמיני או נפוליון, היטלר או סטאלין, חוסיין או אחמדיניג'אד. כל אחד הזיק ככל שיכול, וכולם הפכו את שמותיהם למילה נרדפת לאימה ופחד, עריצות ותאוות כוח.

דיקטאטורים, אפשר לומר, לא מתים הם רק מתחלפים. אבל, לאחר שחילופי המשמרות מתרחשים - מה נותר מהפחד? האם שנתו של מישהו נודדת בלילה כי סדאם חוסיין עודנו חי? לכידתו כיכבה בחדשות, אבל מי באמת מתעניין עכשיו על איזה סעיף בכתב האישום נגזר עליו עונש המוות בתלייה, והאם הוא יערער או לא. היום יש לנו, כאמור, שטן אחר.

"כל כאלב ביג'י יומו"

למרות החששות המוצדקים מהפצצה האיראנית, יש לקח שכדאי ללמוד מפרשת חייו של סדאם, פרשה שנמצאת עכשיו, כך נראה, בשלבה האחרון. אותם אויבי אנושות שמעוררים בנו פחד נראים כבעלי כוח בתוקף הנסיבות. מציאות גיאופוליטית מסוימת, מגמות עולמיות - תמיד יהיה מי שיקפוץ על המציאה כדי לנצל את הנסיבות לצרכיו ולהכתיר עצמו לרודן רב כוח. אבל כוח אמיתי אין לשליטים הללו, שהם בני אדם ובני תמותה כמו כולנו. בהשתנות הנסיבות, הנה הם מבלים את שארית חייהם באי סלעי כמו נפוליון, והנה הם מתאבדים בבונקר כמו היטלר, והנה הם נמצאים בבור כמו סדאם חוסיין.

הכוח אינו שלהם, כמו שהמלך במשחק השחמט אינו בעל עוצמה רבה יותר משל חייל פשוט. העוצמה היא בידיו של השחקן: הוא זה ששולט בכלים ומכתיב את המשחק. העולם לא מציע כוח אמיתי לרודנים - אם סדאם אכן היה ראוי שיפחדו ממנו, איך הושפל בצורה כזו? גם מבן הנפח האירני אין לחשוש: לכשעצמו, אינו אלא כלי משחק בתוכנית גדולה מכל מה שהוא יודע.

לרשעים שמהם אנו חוששים אין דבר משל עצמם.

לרשעים מהם אנו חוששים אין דבר משל עצמם. משטרם נתמך על דיכוי, והטכנולוגיה שבה הם מאיימים עלינו אינה אפילו פרי פיתוחם. אם לא שפעם צרפת ופעם רוסיה התפתו להציע עזרה ידידותית לרודנים 'שוחרי שלום', לא היה מה לחשוש מאותם רודנים. המערב הופך עצמו קורבן מרצון בדרך זו, כמו גם בהתעקשות להיות סבלניים ופייסניים, לוותר שוב ושוב כמו לילד היפראקטיבי שאינו יכול לשלוט בעצמו. אבל לאלו שהנסיבות העלו אותם לגדולה אין אף כוח מיסטי אדיר שאותו הם יכולים להפעיל נגד כל מתנגדיהם. הם אנשים בעלי עורמה פוליטית, שהיו במקום הנכון בזמן הנכון. הם הופכים לסמל של כל מה שהאנושות חוששת ממנו: לוחמה כימית וביולוגית, שואה גרעינית ופנאטיזם שישטוף את העולם. אבל לסמל, כמו לכלי שחמט, אין כוח משלו.

כדי לשנות את הנסיבות יש לעשות מה שניתן. ודאי שאין לצפות מהעולם שישב בחיבוק ידיים ויניח למדינות חסרות אחריות לפתח נשק גרעיני. אבל אף קנאי אכזר אינו מחזיק כוח אמיתי בידיו: לא אחמדיניג'אד ולא נסראללה, לא קים ג'ונג איל ולא בין לאדן. ההיסטוריה מוכיחה שאף בן אנוש לא אצר בידיו כוח שהפך אותו לבן אלמוות או למלך על העולם כולו.

אף בן אנוש מרושע לא ראוי למחמאה של פחד. יש תכנית גדולה בהרבה ממנו, בה הוא רק משחק תפקיד.