בחול המועד פסח הזדמן לי לטייל בשמורת תל-דן, ללא ספק אחת משמורות הטבע היפות בישראל. בין מעיינות תל דן, החפירות הארכיאולוגיות של דן העתיקה, הצמחייה העשירה והמים שמתגנבים שוב ושוב אל תוך מסלול ההליכה, צעדו מאות אם לא אלפי מטיילים. ילדים התיישבו לטבול רגליים במי לגונה שקטים, מבוגרים נשענו על מעקי עץ וצפו בעיניים פעורות במי טורקיז גועשים בחלקיו האנרגטיים יותר של הנחל, והשמש הקופחת לא הרתיעה אף אחד מלנוע הלאה בהתלהבות לנקודת הציון הבאה. "היי, תראו, יש כאן מקום שנקרא גן עדן!"

ובתוך כל התלהבות הטיול הזו, ראיתי אדם בגיל העמידה פונה לאשתו, שטיילה עימו: "את האמת, דליה, אם היינו עכשיו בחוץ לארץ, לא היית מפסיקה לצלם. "

חסרה תחושת ההתפעמות, שהייתה לו יכולנו להעביר את תל-דן לארץ הפלאות שנקראת 'חוצלארץ'

משפט כל כך נכון. הדבר הראשון שחברים החוזרים מנסיעה לחו"ל שולפים מהמזוודות, הן ערימות של תמונות. או, בעידן המודרני שלנו, את המצלמה הדיגיטאלית, שבה מעבירים תמונה אחר תמונה ונראה שאין לצילומים סוף. ולא מדובר דווקא במי שנסע לשוויץ בהחלטה נחושה לצלם כל אגם: גם מי שחזר מטורקיה או רומניה הנציח כל פנינת חן או כל דבר אקזוטי. כר הדשא שראה מחלון הרכב, כר הדשא מהחלון השני, הכיכר המרכזית בעיירה נידחת, חנות ישנה... גם בארץ מצלמים, כמובן. אבל הייתה אמת עמוקה בהערה של המטייל הבלתי מוכר: מקום כמו תל-דן, נווה של יופי טהור ומגוון שלא מפסיק להפתיע, הוא מקום שבאופן נורמאלי צריך לטייל בו כשהאצבע לא מרפה מהמצלמה. אבל הוא לא בשוויץ ולא בסקנדינביה, אפילו לא באנטאליה. הוא כאן, בצפון הארץ, בחצר האחורית שלנו. וככה נהנים מהטיול ומתענגים על יפי הטבע, אבל חסרה תחושת ההתפעמות, ההתלהבות העמוקה, שהייתה לו יכולנו להעביר את תל-דן לארץ הפלאות שנקראת 'חוצלארץ'.

שישים שנה מלאו למדינה הזו, שמרבית אזרחיה נולדו כאן או העבירו פה את מרבית ימיהם. עם כל הכבוד לטקסים, אנחנו מוכנים לשמוח על כך שאנחנו חיים כאן ולהשתתף בדיונים מעמיקים על המאכל הישראלי ביותר או הספורטאי הישראלי ביותר. אבל קשה להרגיש באמת את גודל הזכות: להפנים את משמעות העובדה שאנחנו חיים בארץ המובטחת. כדי לזכור שיש מקום להתפעלות, צריך מבט מבחוץ. צריך להסיר את המשקפיים המוכרות שמביטות בלי להתרגש על מה שהוא, בסך הכל, 'הבית שלי'. ומי מאיתנו מתלהב מהבית שלו כמו שמתלהבים אורחים, שמשבחים כל חידוש ארכיטקטורה ומקוריות בעיצוב הפנים?

רק בישראל

קרובת משפחה שלי שעברה לאחרונה ללונדון, מעולם לא חיבבה במיוחד את המגורים בישראל. החלום שלה היה לגור באירופה, רצוי באנגליה. עכשיו שהחלום התגשם, פתאום שומעים ממנה דיבורים אחרים. "אתה יודע", היא שחה לי פעם בקול נוגה. "אף פעם לא ידעתי להעריך את השמש." כשהיא חיה בארץ, מה שהיה לה לומר על השמש היה בעיקר תלונות על חום מופרז והחמסין הטיפוסי לכאן. עכשיו, בערפילי לונדון, היא חושבת שחום מעיק הוא לא מחיר מידי גבוה לשלם על הזכות לחיות במקום מואר באופן טבעי.

או הגיוון של הנוף. לכמה ארצות בגודל שלנו יש גם מקום כמו שמורת תל-דן וגם מקום כמו שמורת עין-גדי? אחד הדברים הראשונים שאתה שומע מהתיירים שמבקרים פה, זה התפעלות מהגיוון של פיסת אדמה קטנטנה כל כך. ביום אחד אפשר לנסוע מקצה אחד שלה לקצה השני: אבל ביום היחיד הזה תראה הכל: יערות וכרי דשא, מדבר וים, הרים ושפלה. אבל לאוסף המגוון הזה קוראים ישראל, אז למה שנתפעל מכך שבחופש אנחנו יכולים לטייל ביום ראשון במדבר, וביום שני לנסוע דווקא לליבו של נוף ירוק ורטוב?

כל אופי החיים בישראל, הוא משהו שאנשים שמציצים עליו מבחוץ, כאורחים בבית, רואים כדבר ייחודי.

וזה לא רק האקלים, הגיאוגרפיה והטופוגרפיה של הארץ. כל אופי החיים בישראל, הוא משהו שאנשים שמציצים עליו מבחוץ, כאורחים בבית, רואים כדבר ייחודי. כמו שכתבה אישה אמריקנית שטיילה בארץ עם ילדיה. "ג'ו ודני מרגישים לגמרי בנוח ללכת לקנות שווארמה בעצמם! הם גם הולכים למכולת לקנות שתייה לבד, ומסתובבים ברחובות הסמוכים בלי ליווי!" דברים דומים שמעתי ממהנדס שעבד במקומות שונים באירופה לפני שנשלח על ידי החברה לישראל: "הילד שלי לא רוצה לעזוב. בכל מקום שהיינו, פשוט לא היו ילדים. ואם היו, בטח לא נתנו להם להסתובב בחופשיות. כאן הוא מרגיש בגן עדן לילדים."

בשבילם זה נפלא ויוצא דופן. אבל בשבילנו? בשבילנו זה מובן מאליו. וודאי שיש ילדים משחקים בחוץ. וודאי שהם יכולים להסתכן בקניית שווארמה לעצמם.

או כמו שסיפר סקנדינבי שעבד בארץ לזמן מה: "זה מדהים איך כל משפחה ישראלית מתאספת כל ערב שבת לארוחה משפחתית, וכך יש לכולם הזדמנות להיפגש ולדבר. כשנחזור לדנמרק אני מקווה לאמץ את המנהג הזה."

את האמת: מישהו מאיתנו חשב פעם שהמפגש המשפחתי הישראלי כל כך בערב שבת, עם האוכל המסורתי של אמא והבדיחות המשפחתיות הקבועות, טונים גבוהים מידי פעם ופיצוחים אחרי האוכל, הוא משהו מעורר קנאה? ביתי, נחמד, כן. אבל משהו מיוחד וראוי לחיקוי?

אבל זה בדיוק מה שזה.

צביה ארליך-קליין כתבה ספר של קובץ סיפורים אמיתיים בשם: "בחוצלארץ זה לא היה קורה." בספר, עולים חדשים תיארו את החוויות המדהימות - לטעמם - שחוו בארץ. מאישה זרה שעולה לבדוק למה תינוק בוכה בבניין לצידו היא חולפת, ועד נוסעים באוטובוס שרבים על הזכות להחזיק תינוק. במקורו יצא הספר באנגלית, מתוך כוונה להכיר לבני חו"ל את נפלאות הארץ המובטחת. בסופו של דבר, עם זאת, הוא תורגם לעברית. הוצאת הספרים סברה שגם הישראלים זקוקים לתזכורת באשר למיוחדות וליופי שבחייהם.

בני אדם נוטים לקחת כמובן מאליו את מה ששלהם. אנחנו משבחים את בתי השכנים, מתפעלים ממנהגים של משפחות אחרות, ועוצרים נשימה מול נופי ארצות זרות. בבית ובמשפחה שהיא ישראל, אנחנו נוטים יותר לריב, לרטון ולהתלונן. לא כי איננו אוהבים את הארץ הזו: פשוט לא יוצא לנו להרהר בקסמיה.

אבל אם רק מצליחים לקחת צעד לאחור ולהביט בעיניים של אורח, הכל משתנה. פתאום אפשר לראות את גודל המזל שלנו זוהר מכל פינה: החיים בארץ המובטחת אולי אינם רק חלב ודבש, אבל הם מציעים כל כך הרבה טוב ויופי שאין בשום מקום אחר.

	רק בישראל - בחוצלארץ זה לא היה קורה כשמצב הרוח הלאומי מגרד את הקרקע, כמה טוב לקבל מחמאה ממישהו שמסתכל עלינו מהצד, מחייך ואומר: "חבר'ה - אתם עשר!"
	ארץ שהחיים בה הם כמו רכבת הרים חברה שלי שהגיעה לביקור ראשון בארץ אמרה שהישראלים נראים כמו "ניו-יורקים על סטרואידים". לא יודעת אם כך בדיוק הייתי מגדירה זאת, אבל בטוח שהכל עז וקיצוני יותר בארץ הקודש. רק בישראל...