עוד בימי ביהמ"ק הראשון והשני, היוותה ירושלים מקור עליה לרגל. כיום, משבית-המקדש כבר איננו ואין אנו מכירים כלל מציאות זו של בית-הבחירה - יש לי עלייה לרגל משלי. אני משתדלת לעלות לירושלים לפחות אחת לשלושה חודשים, ואם מזדמן לי - אף יותר.

כל פעם מחדש, בעוברי בשער הגיא על קו 480 מתל-אביב, עיר ללא הפסקה, אני נרגעת. אני כבר מתחילה להרגיש את הקדושה. את האויר הזך, הצלול. את ההתרגשות הקבועה. את העלייה הרוחנית ממקום רגיל - למקום גבוה, מקום מיוחד, מקום שאין שני לו.

ל י ר ו ש ל י ם.

ירושלים, בירת ישראל זה 3000 שנה. לא 55, אלא שלושת-אלפים, עוד מימי אברהם אבינו. שם הקים דוד המלך את ביתו, שם ייסד בנו שלמה את ביתו של הא-ל. כבר אז, הבין כל ילד את חשיבותה וקדושתה השונה, המיוחדת, של ירושלים, בירת-הנצח. כיום, לא רק ילדים יהודים מבינים זאת, ירושלים מקודשת לכל שלושת הדתות הגדולות בעולם. הנוצרים והמוסלמים מקדשים את ירושלים בכל הזדמנות ולעיתים נדמה שבמקרה שלנו, היהודים, עם-סגולה, עם לבדד ישכון, ערכה של ירושלים קצת מתחיל להישחק. אט-אט, מאבדים אנו את ההבנה, את האהבה לירושלים, לקדושתה.

כשיהודי אמר לפני שמונים שנה שם, בגולה, את שמה - אמר זאת בעיניים מצועפות ובלב מלא געגועים וכיסופים עמוקים לדבר שכלל לא הכיר קודם. כיום, ירושלים נתפסת כעיר של ממשל. של מוסדות למיניהם. עיר של טיולים מבית-הספר היסודי.

אך בעיניי, ואני מאמינה שאף בעיני רבים אחרים, היא לא איבדה, ולו מעט, מקדושתה.

מלבד הקשר ההיסטורי שיש לי, שיש לנו, למקום, אני נהנית להסתובב בחוצות ירושלים, ברגל יותר מברכב, מעוד סיבות - חשובות לא פחות: כבר כילדה קטנה, אהבתי מוזיאונים. כיום, כשאינני כבר תלויה בהוריי על-מנת להגיע למקום כלשהו, אני נוסעת עם חברות לספוג קצת תרבות רווּיה בִקדושה, על אדמה קדושה, בעודנו נושמות מהאויר הקדוש... רק בחג האחרון, הייתי בשתי תערוכות ובמוזיאון מגדל דוד. כתלמידה במגמת אמנות, שמשחר ילדותה אהבה והתחברה לנושא - התעניינתי ונהנית מאד בכל אותם המקומות.

אני נהנית הרבה יותר להסתובב בבירה מאשר בכל עיר אחרת, לא משנה כמה מעניינים יהיו המוזיאונים והתערוכות שבה. כל עונה מעונות השנה, יפה הרבה יותר בירושלים מאשר בחיפה, בנתניה או בבאר-שבע. מזג האויר הקדוש שבירושלים תורם עוד יותר לאהבתי לעירנו. ובתור אוהבת קור וחורף, אני נהנית לטייל בה בעיקר בתקופה זו של השנה, ובעיקר בחג-החנוכה. אז ניתן לראות בשכונות העתיקות, בפיתחו של כל בית, את החנוכיות, הדולקות באור נגוהות טהור. כשאני מסתובבת שם, ברחובות ירושלים ה"ותיקים" לאחר שקיעת החמה, בקור המיוחד לירושלים, מתחמם לי הלב. הלב, ואתו כל הדם הזורם בגופי. כל העייפות של ההליכה, הטיול, נעלמת כלא הייתה. וכל זה, רק למראה אותן חנוכיות של יהודי ירושלים.

כבר בפעם הראשונה שזכיתי לראותן, תהיתי איך אותם יהודים יקרים אינם חוששים להשאיר חפץ כה יפה ויקר ללב מחוץ לבית, מונח ליד הדלת, מוגן רק על ידי זכוכית מפני הרוח והגשם. עד היום אני תוהה. אולי, מפני ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים"? - והרי הם מפרסמים את הנסים שעשה אלוקנו למכבים! ואולי, זה משום שהם בוטחים בעם ישראל, בעמם? סומכים על כך שאין אדם יהודי שיזיק לחנוכיה. כלשהי. אני מאמינה, שכל יהודי שעובר באותם רחובות חשוכים וקרים, המוארים חלושות רק מאורן העדין של החנוכיות, לא מעלה בדעתו להרוס דבר כה יפה. עם האור, מפיצות החנוכיות קדושה. הן מוקפות הילה בלתי-נראית, שמרחיקה כל אדם שאינו מוצא עצמו קדוש מספיק...

קשר ישיר

לפני כשלוש-ארבע שנים, אם זכרוני אינו מטעני, טיילתי עם משפחתי בירושלים. כשהסתובבנו באיזור המדרחוב החלטנו אבי, אחותי הקטנה ואני לבקר ב"מעלית הזמן" שברחוב הסמוך, ולהשאיר את שאר המשפחה להסתובב בחוץ... נכנסנו, שילמנו, התיישבנו - והתרגשנו. כשלושים דקות של סקירה מהירה על ההיסטוריה הארוכה והרוויה של ירושלים. מהתקופה ההיא, של חורבן הבית, ועד לימינו-אנו, לשחרור הר-הבית והכותל המערבי. כשראינו את התמונות, את המראות, את התצלומים, כששמענו את הקולות, הבכיות, הנאומים, את שופרו של הרב גורן זצ"ל מייבב, התרגשנו יותר מכל. כשחזינו בצנחנים, משחררי הר-הבית, הרגשתי דמעות שמחה והתרגשות מהולות בעצב חונקות את גרוני. אותו העצב של הנותרים, העצב על ההולכים, על כל אלה שאינם עימנו עוד. העצב על כל הרוגי-השיירות שניסו לעלות ולהעביר מים ומזון לירושלים הנצורה. העצב היהודי, הישראלי, התמידי. את הדמעות האלו הרגשתי רק בתוכי, דורשות לפרוץ החוצה. חששתי שאין זה מתאים - עד שהסתכלתי בפניו של אבי. עיניו נצצו מדמעות. אותן דמעות. אז ברגע ההוא, קיבלתי את ה'אישור', והתחלתי להזיל את הדמעות המיוחלות.

ירושלים הינה הקשר הישיר שלנו לקב"ה, היא פתח לשמים. כמדריכה בתנועת נוער, אני מסבירה לחניכים שלי שירושלים היא כלב באיברים. היא המזרימה חיים לכל שאר חלקי הארץ, איברי גופנו. ממנה יוצאת הקדושה השורה על ארץ ישראל. עוד הסברתי לחניכיי, את משמעות המשפט, האימרה - "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ולא כסתם עוד שיר דתי, ולא כעוד סיסמה שחוקה. אלא כאמונה, כתקווה. כתפילה בת ארבע מלים. תפילה הבוקעת מעמקי הנפש היהודית - ועולה השמיימה. תפילה לעתיד טוב יותר, בקשה לגאולה, בקשה לקיבוץ-גלויות, לקירוב לבבות, להשראת שכינה, לחידוש ימינו כקדם.