דליה רביקוביץ' - משוררת, שם ידוע בבתים רבים בישראל. דליה זכתה ב"פרס ישראל" בשנת 1999. ספר שיריה הראשון: "אהבת תפוח הזהב" יצא לאור כבר בשנת 1960. רביקוביץ כתבה גם ספרי ילדים וסיפורים קצרים וכן תרגמה לעברית ספרי ילדים ושירה. בנוסף ל"פרס ישראל" היא זכתה ב"פרס ביאליק", ופרס ראש הממשלה לשירה.

שיריה עוסקים הרבה במוטיבים של רגש אנושי כמו "גאווה" ו"עושק" שהם שמות של שיריה. כבר בנימוקים להענקת פרס ישראל כתבו השופטים על כך ש"השילוב של הלשון העשירה והגבוהה עם לשון היום יום" מאפיינים את שיריה. אכן, דליה שאבה רבות מהמקורות ובמיוחד מהתנ"ך כשהיא כותבת שיר על דוד המלך ואחר על רבי עקיבא.

אחד המוטיבים המרכזיים בשיריה הוא היתמות, אהבה בלתי אפשרית, ומאבק נואש על עצם הקיום. אכן, היא עצמה נאבקה כל חייה בדיכאון שרדף אותה מאז נספה אביה בפתאומיות בתאונת דרכים. היא ניסתה להתאבד מספר פעמים. לא ברור אם הפעם הצליחה או שפשוט טעתה ולא נטלה כמות מספקת של כדורי שינה. בכל מקרה, היא דברה עם אנשים על ההליכה לקראת המוות.

מיד כששמעתי על המקרה הרגשתי שאני רוצה לכתוב עליה. ברם, כשקראתי שיש משערים שהתאבדה, עצרתי. עם כל ההזדהות עם הכאב, אסור לעודד התאבדות! אנו רוצים לעודד, לשמח, להציל, להביא חיוך על פניהם של האומללים. לא ולא להתאבד גם אם הכאב כל כך נורא וכל כך איום. דליה - ידעת כל השנים לנתב את הצער והכאב לכיוון היצירה. אני בטוח שעכשיו כשאת בעולם האמת, זהו המסר שהיית רוצה להעביר לאלו שהכירו אותך ואת שירייך.

נדהמתי! הנה בן אדם שמוגבל למיטתו, ימיו ספורים, וקולו הפנימי אומר "לא אמות כי אחיה"!

לא יכולתי להשלים מאמר זה אלמלא שיחת טלפון שהיתה לי עם דודה שלי מקנדה. לדודה מקנדה היו שני בנים דניאל ויונתן. דניאל בן ה-26 חלה בסרטן והיה מאושפז בשמונת החדשים האחרונים של חייו, כשהרופאים נואשו למעשה מלהציל את חייו. הוא נפטר לפני כשבועיים, והתקשרתי לדודה לשוחח איתה ולתת לה הזדמנות לתת פורקן לרגשותיה. היא ספרה לי שידידה של המשפחה נהגה לבקר אצלו והציעה לסרוג לו כיפה. הוא לא היה דתי אך הוא נענה להצעתה. הם דברו יחד על איזה כיתוב לסרוג על הכיפה? דניאל בקש שתסרוג על הכיפה את הפסוק מתהילים: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י-ה". נדהמתי! הנה בן אדם שמוגבל למיטתו, הסרטן אוכל בגופו בכל פה, ימיו ספורים, וקולו הפנימי אומר "לא אמות כי אחיה"! הוא הרגיש שלמרות מצבו, יש לו מה לתרום עדיין! הוא רצה לחיות! אגב, הוא נפטר בטרם הושלמה הכיפה, ודודתי החליטה שפסוק זה ייחרט על קברו.

איזו צוואה חזקה וחשובה נתן לנו דניאל זה - זכרונו לברכה - "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה". כל עוד יש נשמה באפו של אדם יש לו מה לעשות בעולם הזה, לתקן, להוסיף, לעזור, לשמוח, לשמח.