*הסיפור אמיתי. הפרטים שונו.

שני שוטרים תורכים יצאו מן ה'קישלה' (תחנת המשטרה התורכית) שליד שער יפו בדרכם אל הפחה. את פניהם מדושנות העונג עיטר שפם אדירים שחור. השנים מיהרו מאד. השוטר הראשון, רחב הממדים, הרחיב את צעדיו. בעקבותיו נאלץ השוטר הגוץ למתוח את פסיעותיו כדי להתאימן לחברו.

השוטרים נכנסו לחצרו של הפחה, מושלה של ירושלים. לאחר שהשומר בדק אותם, הם הובלו לחדר בו ישב הפחה עם נכבדים נוספים.

"למה אחרתם?" שאל אותם הפחה. "האספה כבר החלה."

"יסלח לנו אדוננו הפחה רם המעלה." גמגם השוטר הגוץ. וחברו השוטר השמן הוסיף: "אחרנו אבל הפעם יש בפינו בשורות טובות לפחה ירום הודו. נמצאו עצים עבור הרכבת!"

"נמצאו?" נצצו עיניו של הפחה. "כמה זה יעלה?"

"לא יעלה כלום." אמר השוטר הראשון. "העצים סתם שוכבים בחצר של בית 'הַכְנָסַת אורחים' של עניי ירושלים." (הכנסת אורחים היה בית התמחוי של עניי היישוב היהודי בירושלים.)

"טוב מאד." אמר הפחה ומשך מציצה קולנית מן הנרגילה שעמדה לפניו. "מיד אשלח לשם פלוגת חיילים. עניים לא צריכים עצים. ואנחנו זקוקים לכל עץ למאמץ המלחמתי התורכי. כל מי שיודע על מקום המצאם של עצים נוספים עבור הרכבת חייב להודיע לי על כך."

הרכבת התורכית היתה שם דבר בירושלים. כולם ידעו מתי היא מגיעה על פי שריקת מכונת הקיטור והעשן שהסתלסל ממנה למרחוק. הרכבת היתה איטית ביותר והנוסעים יכלו לרדת ממנה באמצע הדרך לקטוף פרחים ולהספיק לחזור אליה. בכל זאת, העדיפו לנסוע בה ולהפחית את טלטולי הדרך.

מאז הוקמה בשנת תרנ"ב (1892) נשאה הרכבת מירושלים ליפו יהודים, ערבים ואנשי ממשל תורכים. אולם הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה. והורגש מחסור גדול בעצים. הצבא התורכי שהשתמש ברכבת להובלת חיילים ומשאות, חיפש חמרי תבערה. כך נפל הפור על העצים שהיו מונחים בחצר 'הכנסת האורחים' של עניי ירושלים.

נחום הקבצן ומשה התגר דברו בהתרגשות גדולה בבית 'הכנסת האורחים'.

"ראית איזו חוצפה?" שאל נחום הקבצן את משה התגר. "הפחה התורכי, שלח פלוגה של חילים לגנוב את הסוכה שלנו!"

משה התגר התנער קצת ממקומו ושאל: "מה פירוש לגנוב? לשם מה זקוקים תורכים מוסלמים לסוכה יהודית כשרה?"

נחום הקבצן טרח להסביר לו את הפוליטיקה התורכית באריכות: "שוטה שכמוך, ברור שהתורכים אינם זקוקים לסוכה. הם זקוקים לעצים שלה כדי להסיק את הרכבת."

סוף סוף הבין משה התגר: "את העצים של הסוכה שלנו?"

"כן."

משה התגר התרגש: "אז לא תהיה לנו סוכה בסוכות? ואיך נאכל? והיכן נישן כל ימי החג? מה, אנחנו לא בני אדם? לנו לא מגיע חג?"

נחום הקבצן אמר: "עכשיו תפסת את הבעיה. אין לנו איפה להיות בסוכות."

משה המשיך להתרגש: "אבל אי אפשר בלי סוכה. אתה יודע מה זה סוכות בשבילי? זה מזכיר לי את הימים הטובים של הבית. היינו עניים וישנו בחדר אחד. בכל פעם שהגיע חג סוכות היתה לנו הרווחה כי היה יותר מקום לכולם. זה היה חג שמח! ועכשיו אתה רוצה להגיד לי שאצטרך לוותר על סוכה? בלתי אפשרי."

נחום הקבצן ענה למשה: "כמוני כמוך. כשהייתי ילד הלכתי בכל שנה בסוכות אל הרב שלנו שיברך אותי. עד היום אני זוכר את הממתקים שנתן לי בכל פעם. הוא אהב ילדים, הרב שלנו. אח, איזה סוכות זה היה."

משה התגר רטן: "ועכשיו רוצים התורכים האלה לגזול לנו את הסוכה ואת כל הזכרונות הטובים."

"היה לא תהיה." אמר נחום הקבצן. "צריך לעשות משהו."

והשנים עשו "משהו". הם החליטו לפנות אל אריה, יהודי שהיה מקורב לשלטון התורכי. היה בכך סיכון לא קטן. אותו אריה מצא לעצמו תפקיד בזוי: הוא היה מוסר לתורכים יהודים שהסתתרו מאימת הגיוס על ידי הצבא התורכי. עשרות יהודים נמסרו על ידו ונשלחו לחזית ללא סיכוי לחזור; ורבות מהנשים של אותם יהודים שנשלחו בכוח נותרו אלמנות ועגונות.

נחום הקבצן ומשה התגר עשו את דרכם אל אותו אריה, בתקווה שיעלה בידם לעורר את רחמיו שיבקש מן התורכים להשיב להם את הגזלה.

כשמצאו אותו, ליד ה'קישלה', רמזו לו שיש להם מה לומר לו.

סקרנותו של אריה התעוררה, והוא נגרר אחריהם אל אחד המבואות.

נחום הסביר לו מדוע באו אליו ואחר כך טען באוזניו: "מה אכפת לתורכים ממעט העצים שלקחו מאתנו, עניי ירושלים? הרי בכמות הקרשים של סוכה אחת לא יצליחו להסיע את הרכבת אפילו עד בית צפפא!"

אריה הכיר בצדקת דברי העניים, ונתעורר בלבו איזה זיק של רגש אנושי.

"באמת, מדוע זקוקים התורכים דוקא לעצים שלכם? בקלות אפשר להשיג עצים אצל...אני מכיר... שמעתי..." עשה אריה חשבונות בקול רם וחישב שאם יוחזרו מעט העצים של עניי ירושלים לא יפסיד השלטון התורכי כל כך מן העסק, ולעניים תהיה רווחה גדולה.

אריה עזב את נחום ומשה העניים ורץ אל הפחה התורכי לבקשו שיחזיר את קרשי הסוכה.

אין אנו יודעים מה נאמר באותה פגישה שנערכה בין השניים, אך עוד באותו יום הוחזרו הקרשים למקומם שלמים ובריאים והסוכה הוקמה כבכל שנה.

בערב החג, כשישבו נחום הקבצן ומשה התגר בסוכת העניים ונהנו ממאכלי 'הכנסת האורחים', שמעו את העניים משוחחים ביניהם ואומרים: "איזה נס שהפחה החזיר את העצים שלנו. מענין מה גרם לאריה לחשוב על הרעיון לגשת בשבילנו לפחה התורכי!"

נחום הקבצן ומשה התגר חייכו זה לזה כצופני סוד ולא אמרו דבר.

ומה גמלה ירושלים לאותו אריה על פעלו הטוב למען עניי ירושלים?

ובכן, לא עבר זמן רב, ואריה צנח באמצע הרחוב ומת. התורכים חייבו את יהודי ירושלים לערוך לו לוייה מלכותית, מפני שהחשיבו את אריה כאחד משלהם.

ואכן ירושלים כולה השתתפה בלויה המכובדת שנערכה לאריה. התורכים סברו שהיהודים נענו לדרישתם. רק אנו יודעים כי ירושלים חלקה כבוד לאריה על הטובה היחידה שעשה בחייו כשהשיב את הסוכה הגזולה לעניי ירושלים.