בוקר שגרתי אי שם בארץ. בני משפחת ישראלי בקושי פקחו עין תורנית לבוקר הצעיר והרענן כשלפתע פרצה צווחה קלה מפי הבת הבכורה בצרוף אצבע מצביעה באופן מרשים קדימה אל השיש המטבחי - "מה זה?"

זוג עינים תורניות נוסף ננעץ בהפתעה בתופעה חסרת הפשר.

"מוזר ביותר!" מלמל פה נוסף במשפחת ישראלי ושכח לפהק.

לכל הדעות ארעה פה מהפכה עולמית.

אבל לאחר דקה או דקותיים של התרגלות, העזה אחת מבנות המשפחה לקבוע דעה חיובית - "דווקא נחמד!"

"ככה זה דומה יותר לשוקו!"שמח הבן.

על מה כל הסיפור? ובכן, בסך הכל שקית החלב הסטנדרטית החליפה את עורה מלבן אטום לשקוף חגיגי.

בני המשפחה החליפו דעות בנידון -

"זה יותר מעניין."

"מחדש". "מרענן."

"סוף סוף רואים את הצבע האמיתי של החלב."

"סוף סוף אפשר לדעת מתי הוא נגמר."

אלו היו הדעות במשפחת ישראלי על ההברקה הבלתי מצויה של תנובה.

בעוד יום יומיים,שבוע שבועיים, הם ישכחו בכלל כיצד נראתה שקית החלב בעשור האחרון והעניינים שוב יחזרו לשגרה. בדיוק כמו שקרה לאחר הסערה הקודמת בכוס החלב, כשהוחלפו בקבוקי הזכוכית בשקיות.

רק ש...

בינתיים היתה למשפחת ישראלי הזדמנות צדדית (וקצת נדירה) לבחון מחדש איזשהו פריט קבוע המצוי בעולמם מבלי שנתנו עליו את הדעת (אלא אם כן החמיץ או נגמר). הם יכלו לבחון וליהנות. לבחון ולהודות.

לשמוח שיש חלב בלי הגבלה. לשמוח שיש אפשרות לשתות אותו ואף אחד לא חולה. לשמוח שיש אפשרות לקנות אותו ואף אחד לא מובטל.

חסר על מה לשמוח?

אז למה אנחנו לא רואים את כל הטוב הזה יום יום? כי השגרה משכיחה מאתנו את השמחה על מה שיש. השגרה מונעת מאתנו לשים לב למה שמסביבנו - לראות להתפלא ולהתייחס.

אשה אמריקאית אחת, נקרא לה אליס, היתה עיוורת במשך שנים. ראייתה כהתה בגיל צעיר ומאז הלכה ונחלשה עד שהתעוורה. אליס למדה לחיות עם המגבלה שלה. אבל הרפואה לא עמדה על המקום. יום אחד, התברר לאליס שיש אפשרות לנתח אותה ויש סיכוי שהיא תוכל לראות מחדש. אמנם לא באופן בלתי מוגבל כמו כולנו, אבל - לראות.

אליס החליטה לעבור את הניתוח.

אחרי הניתוח וההחלמה היא שבה לביתה והמשיכה בפעולות משק הבית הרגילות, אלא שאז היא שמה לב- כשהיא שוטפת כלים, עולות בועות צבעוניות נפלאות מתוך הכיור. בועות של סבון. אליס עמדה וצפתה בבועות הסבון היפות בהתרגשות. היא בכתה מרוב שמחה - על שהיא יכולה לראות את בועות הסבון.

לה בכלל לא היה אכפת לעמוד שעות ולשטוף כלים.

אליס אהבה את מה שהיא עשתה. היה לאליס סיפוק מכל מטלה פשוטה, כי המראות היו חדשים לה, והזכירו לה כל הזמן את מצבה החדש והמשמח - היא כבר אינה עיוורת.

כמה מאתנו נהנים מביצוע פעולה סטנדרטית כמו שטיפת כלים?

כמה מאתנו שמים לב בכלל למשהו בזמן שטיפת הכלים חוץ מאשר לזמן שעובר עד לגמירתם?

על פי רוב אנחנו אטומים לסביבתנו מרוב הכרות איתה.

מהבחינה הזאת - עולמם של הילדים עשיר ומגוון משלנו - המבוגרים. בהם עדיין קיימת היכולת האנושית המופלאה הזאת - להתפעל ולהתרשם מכל דבר. אז בואו נשתדל לא לקלקל להם את הראשוניות הזאת. היא נכס חשוב לחיים. היכולת להתפעל ולשמוח מחדש עוזרת לנו לבנות חיים מאושרים בכל מצב.