|
בת משפחה לי, המתגוררת בשטחים המעוררים דיון ציבורי נרחב בימים אלו.
אישה נהדרת, אישיות בלתי רגילה. מבוגרת ממני בשנים ספורות, אך לעתים, נדמה כי אני ילדונת בת עשרה, לצד אישה בעלת ניסיון חיים נרחב. אידיאלים תמיד היו נושא לדיון בינינו. היא שלמה עם עצמה. מודעת היטב לדרכה, אותה בחרה בתשומת לב רבה.
בשנות העשרים, נישאה לבחיר לבה, וביחד התגוררו בכמה מקומות בארץ ובעולם. עד שהחליטו להשתקע ביישוב, אי-שם ביהודה ושומרון.
בית יפה הקימו. זוגיות, ילדים, מרחב והמון אהבת ארץ-ישראל. אהבה לאדמה. אהבה למושג הגדול והעמוק הזה, של 'ארץ-ישראל'.
"איך את לא חוששת לגור שם? לנסוע הלוך ושוב?" שאלתי פעם.
היא חייכה וענתה: "ואת, את גרה במרכז הארץ. אוטובוסים מתפוצצים, מחבלים מתאבדים, את לא חוששת?"
"אי-אפשר להשוות," ניסיתי לענות. "האזור בו אני גרה, לא נחשב למסוכן. היישוב שלכם, נחשב לכזה. צריכים להמתין להסעה ממוגנת או למגן את הרכב, לא?"
"אז מה?" השיבה. "תראי את ירושלים. עיר הבירה שלנו. אמנם לא צריך רכב ממוגן כדי לחצות אותה, וגם בבאר-שבע ונהריה, עפולה וחיפה, אין מיגון וחיילים בכניסה. האם יהודים טובים, לא מוצאים את מותם, רק בגלל שהם יהודים?"
לא עניתי. נסתתמו טענותיי. יש צדק בדבריה.
"אם משהו צריך לקרות, אם נקבע למעלה, שנמות, לא נוכל לברוח מכך. זה יקרה".
נבאה ולא ידעה מה.
***
ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-30, נפטר בעלה בפתאומיות. השיב את נשמתו לבוראו. רגע אחד עמד ודיבר, ובשני היה שכוב על הרצפה ללא רוח חיים. הרופאים התקשו לקבוע את סיבת מותו.  | | בעיר, הדלת תיסגר אחרינו, ונהיה עם עצמנו. כאן, כולנו כמשפחה אחת גדולה, מורחבת ובעיקר - אוהבת. כאן ביתי ופה אחיה". | | |
בת 30 כמעט, נותרה אלמנה ואם לארבעה יתומים. הגדול בן שמונה והקטנה תינוקת בת חצי שנה.
חשבתי, שלאחר ה'שבעה' וה'שלושים', מקסימום עד לאזכרה, היא תעבור להתגורר במרכז הארץ, ליד ההורים. לא תישאר לבדה ביישוב. אבל היא, קלטה את תמיהתי ואמרה בשקט: "לא. אני לא עוברת דירה. בשום מקום לא אמצא אנשים כמו אלו שגרים כאן. בשום מקום לא תהיה שלווה לילדים, כמו פה. אנשים טובים של ארץ-ישראל. מקבלים אותם ככה. כמו שהם. לא מביטים ברחמים על הילדים האומרים קדיש. מציעים עזרה בכל נושא. לא נותנים לי לשקוע וליפול. נכנסים, באים ויוצאים. אני לא לבד. בעיר, הדלת תיסגר אחרינו, ונהיה עם עצמנו. כאן, כולנו כמשפחה אחת גדולה, מורחבת ובעיקר - אוהבת. אני לא הולכת לשום מקום. כאן ביתי ופה אחיה".
כחצי שנה לאחר מכן, התרחש הפיגוע הנורא במסעדת 'סבארו' בירושלים. משפחת סחיווסחורדר איבדה חמישה מהיקרים לה. עם ישראל כולו בכה למשמע הטרגדיה.
קרובת משפחתי שהתה בחו"ל עם הילדים באותו יום קשה ועצוב. לאף אחד לא היה את האומץ, לספר ולומר לה, מה קרה.
בדרך מ'בן גוריון' לביתה היא קלטה את מודעות האבל. הבינה את פשר השתיקה המוזרה שאפפה את כולם.
היא בכתה ואמרה אז: "יש מקום בטוח?!... הם גרים לידי. שמעו את אותן המילים ואת אותן האזהרות שהשמעת את... נסעו לירושלים. רק רצו לאכול פיצה... גרים ביישוב ומתפוצצים בירושלים. במרכז העיר... את מבינה שיש אלוקים? הוא רוצה את הטובים לצידו. לא משנה לו, היכן הם מתגוררים..."
שתקתי.
היא גם הפעם צודקת.
יש מנהיג לעולם. ואנו, רק חיילים קטנים על לוח. חיילים שמישהו אחר מזיז ומניע. קובע: כאן או שם. חיים או מוות.
מאז ועד היום, היא דבקה במטרתה - יישוב ארץ-ישראל. מגדלת לבדה את הילדים, מחנכת אותם, משקיעה, זורעת בדמעה וקוצרת בעצב את פרי עמלה.
כמוה ודומות לה, הן חברותיה. נשים בעלות כוח מיוחד. אמונה אמיתית וחזקה בצדקת דרכן. באהבתן לארץ. לכל רגב ולכל פיסת אדמה.
לי אישית, אין מושג אם תוכנית ההתנתקות עליה מתווכחים כיום, תועיל או לא. תיטיב עמנו או להיפך. אני לא פוליטיקאית ולא מתמצאת. אני רק יודעת, שאם יצטרכו לפנות, אם יאלצו להחזיר יישובים ובתים, להחזיר אדמה, הן תעמודנה נחושות ואיתנות.
אני מנסה להעלות בעיני רוחי את בת משפחתי מגוננת על ביתה ועל יתומיה. רוצה להמשיך במה שהתחילה עם בעלה. לחיות, לבנות ולהיבנות בארץ-ישראל.
אף חייל, מפקד, רמטכ"ל או ראש ממשלה, לא יוכל לעמוד מנגד ולהיוותר אדיש.
האמונה החזקה שלהן. הביטחון המלא, שיש אלוקים שמכוון ומחליט, רק אלו, יוכלו להביא אותנו לעתיד טוב יותר. אולי גם לשלום המיוחל.
אני מרכינה ראש ועומדת נכלמת למולכן. לי אין את הכוח, התעוזה והאומץ. אני חייל קטן. אתן בדרגות קצונה בכירות.
אני מצדיעה לכן, נשות ארץ-ישראל.
*מוקדש לעילוי נשמות בנות משפחת חטואל הי"ד.
פורסם בתאריך:
9/5/2004
| 
