"מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ".

לי אישית ישנה חולשה לידיעות ביזאריות המתפרסמות בתקשורת. הן מעט מייצבות את הפרופורציה בכל הנוגע למילה הכתובה בעיתון, ובכלל למה שמתרחש מסביבנו.

אחת כזו התפרסמה השבוע בתקשורת האלקטרונית והכתובה. בתחילה כשנתקלתי בה היא נראתה לי יותר כמתיחה. אך לא, מדובר בסיפור אמיתי. תביעת ענק יוצאת דופן מתגבשת בימים אלה נגד העם היהודי, המואשם בגניבה של סכומי עתק מהפרעונים במהלך יציאת מצרים. את התביעה יוזמים דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת אל-זקאזיק במצרים, ד"ר נביל חילמי, יחד עם קבוצת מצרים החיים בשוויץ. בראיון לשבועון המצרי, "אל-אהראם אל-ערבי", מנמק ד"ר חילמי את התביעה הפרה-היסטורית במענה ל"תביעות השונות שמעלים היהודים תוך ביסוס על מקורות היסטוריים ודתיים".

חילמי גם חוזר לשחזר את מה שאירע שם באותו לילה קדמון: בבוקר שאחרי (יציאת מצרים) הופתע המלך פרעה לגלות אלפי נשים מצריות בוכיות מתחת למרפסת ארמונו. הנשים, שהתחננו לעזרה, סיפרו כי היהודים גנבו את תכשיטיהן, כלי הבישול שלהן ובגדיהן, במה שמגדיר חילמי: "מעשה המרמה הקולקטיבי הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה". הגניבה לא הצטמצמה לזהב בלבד. היהודים שדדו כל דבר שניתן לעלות על הדעת, כשהם מקפידים לרוקן את בתי המצרים מכלי הבישול.

מבצע 'בחצות הליל'

חילמי מספק הסבר לשוד המטבחים הגדול: "אחד הכוהנים המצריים אמר שזוהי דרכם הפתלתלה של היהודים לכל אורך ההיסטוריה; הם מבקשים לגרום בעיה שולית הקשורה לצורכי המחייה היומיומיים כדי להעסיק את האנשים בעניינים אלה ולמנוע מהם מלרדוף אחריהם כדי להשיב את הזהב הגזול...". דיקן הפקולטה למשפטים מוסיף שמנהיגי היהודים חילקו לציבור הנחיות ברורות ונתנו למבצע היציאה את שם הקוד 'בחצות הליל'. "היהודים הונחו לצאת בחסות האפלה עם כמות שלל גדולה ככל שניתן. לנשים היהודיות ניתנה הוראה מפורשת לגנוב את הזהב של המצריות ואת כלי הבישול שלהן, וכך היה", מפרט חילמי.

אחד הדברים שקסמו לי ביותר בגילוי הידיעה הזו, היא העובדה כי היא כבר נידונה בהיסטוריה היהודית.

למרות שהתביעה נשמעת הזויה לחלוטין צוות התובעים לקח את העסק ברצינות. עד עתה הספיקו העשוקים להקים צוות משפטי ולשלוח למצרים את ד"ר גמיל יכן, סגן נשיא הקהילה המצרית בשוויץ, במטרה לאסוף מידע. ד"ר חילמי טוען שהתביעה מבוססת על מקורות מקראיים ושולח את הספקנים לספר שמות 35, פסוקים 12 עד 36".

בהנחה שיצליח להתגבר על מכשול חוק ההתיישנות, לחילמי כבר יש הערכה להיקף התביעה. "אם נניח שמשקל מה שנגנב היה טון אחד ושוויו מוכפל כל עשרים שנה - גם אם הריבית היא חמישה אחוזים לשנה בלבד, ובטונה של זהב יש כ-700 ק"ג זהב טהור - ויש לזכור שמה שנגנב היו תכשיטים, כלומר הם היו מעורבבים בנחושת - הרי שאחרי אלף שנה הם יהיו שווי ערך ל-1,125,898,240 מיליון טון. במלים אחרות 1,125 טריליון טון זהב".

חילמי מספר שלפי התוכנית המתגבשת יחושב סכום התביעה המדויק בהתאם למידע שייאסף, ולאחר מכן תוגש "תביעה משפטית נגד כל יהודי העולם, ונגד יהודי ישראל במיוחד, כדי שישלמו למצרים את החוב המופיע בתורה". כשנשאל האם יש מקום לפשרה משפטית השיב חילמי: "יכול להיות... ניתן לפרוס את החוב לאלף שנה ולהוסיף לו את הריביות שיצטברו לאורך התקופה הזו".

אחד הדברים שיותר קסמו לי בגילוי הידיעה הזו, היא העובדה כי היא בעצם הזכירה לי שבהיסטוריה היהודית כבר עלה אי פעם נידון זה. כבר נתבעו יהודי העולם בתביעה ייצוגית על אותו 'חוב' שנותר להם במצריים. אז, היה זה בבית מדרשו של אלכסנדר מוקדון. ואז גם ידם של היהודים הייתה בסוף על העליונה.

מה בדיוק קרה שם. אלפיים ושלוש מאות שנה אחורנית.

הגמרא במסכת סנהדרין מגוללת את כל הסיפור. הצורה נוחה מאד לקריאה, אך יש בו, בקטע, גם עוד משהו, גם את הניחוח הקסום של הטקסט הישן. המקורי, זה שנכתב עוד קודם לתהליך הציוויליזם שנעשה לשפה העברית. הכל שם טהור ומדוייק. הנה הוא לפניכם כמעט בלא שינויים. לקרוא, ופשוט להתמוגג.

מדוע הם נחפזו?

"פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר (אלוקים, בתורתו) 'וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום'. תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו.

אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר (שמות יב) 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה'. תנו לנו אתם שכר עבודה של ששים ריבוא ששעבדתם במצרים, ארבע מאות ושלושים שנה.

אמר להן אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה. אמרו לו: תנה לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו. ואותה שנה שביעית היתה".

והנה, אכן. כבר לפני כמה אלפי שנים עלתה שאלה זו. מדהים להיווכח כי המוח האנושי בעצם לא השתנה מאז. הכל נותר כשהיה. מה שעלה בראשם של בני מצרים אז, עלה בדיוק גם בראשו של ד"ר חילמי.

הם נחפזו מן הייסורים. נחפזו מן המוות. נחפזו ממלך אכזר שהיה רוחץ בדם ילדיהם. ונחפזו מעבודת פרך של מאות שנים.

אך עוד משהו. גם ההתעלמות המצרית מן התירוץ הכל כך פשוט אותו העלה גביהא בן פסיסא, גם היא חוזרת על עצמה אצל חילמי. ואני תמה:

הלוא כל ביסוסו של חילמי הוא בעצם על מקורות התנ"ך. בתנ"ך אכן מסופר בפרוטרוט את אותו יום בו יצאו בני ישראל ממצרים. מתוארת העזיבה ומתוארת עמה גם שדידת רכוש המצרים. אך עוד דבר מתואר שם. גם הנחפזות הרבה שאפיינה את בני ישראל ביוצאם ממצרים. מדוע הם נחפזו? מה גרם להם לברוח?

הם נחפזו מן הייסורים. נחפזו מן המוות. נחפזו ממלך אכזר שהיה רוחץ בדם ילדיהם. ונחפזו מעבודת פרך של מאות שנים. כפי שמתואר פסוקים אחדים בלבד קודם לאותם פסוקים עליהם מדבר חילמי. כיצד מתעלם חילמי מכל זה?

את זה המצרים לא זוכרים...

למען האמת, גביהא בן פסיסא מתמקד בעיקר בחלק ה'פיפטי-פיפטי'. כלומר, הוא טוען כלפי המצרים: אתם העבדתם אותנו במשך כמה מאות שנה, מגיעה לנו משכורת על כל אותן השנים. כך, שגם אם אכן אנו חייבים לכם כסף וזהב על מה שנטלנו לכם, אין זה בא לידי ביטוי בתוך כל מה שאתם חייבים לנו.

אך בעצם, הטענה ההגיונית היא חזקה הרבה יותר. עם שלם רדוף ומוכה נמצא במדינה עויינת. שדוד ומושפל לנוכח השלטונות והתושבים. בניהם נהרגים, נשותיהם מעונות, והם עצמם עובדים עבודות פרך תחת עולם של הקלגסים. ואז כאשר מגיע יום השחרור. יום השמחה לאיד על המכות שחוטפים המצרים מסביב. מה יותר טבעי מתחושת נקם. יום נקם הגיע. יום בו יוצאים בני ישראל ממצרים ביד רמה. אחרי מאות שנות התעללות ודיכוי מצד השלטונות והתושבים הם יוצאים משם. וההרגשה היא נוראה, נוראה מצד אחד על כל כך הרבה שנות ניצול וסבל. והרגשה נעלית מן הצד השני, הנה אלוקינו מצילנו מן המצרים ועושה בהם שפטים.

טבעי היה להעביד את העבריים מאות שנים בפרך. רק טבעי הוא שייאבדו את ילדיהם. וטבעי גם אחרי אלפי שנים לבוא ולדרוש את כספם שנלקח על ידי היהודים.

ואת זה המצרים שכחו. משום מה, קל היה להם כל כך להיזכר בזהב ובכסף ש'נשדדו', אך הם לא נזכרו במה שגרם לתחושת השדידה הזו. התחושה כי הנה בני ישראל גומלים להם מעט מן המעט משנות הסבל אשר עינו אותם. מאשר עוללו להם במשך שנים. קצה תחושתה של עליונות, אחרי דיכוי בן שנים, חסר קץ.

ואת זה המצרים לא זוכרים.

כנראה עבורם זה טבעי. טבעי היה להעביד את העבריים מאות שנים בפרך. רק טבעי הוא שייאבדו את ילדיהם. וטבעי גם אחרי אלפי שנים לבוא ולדרוש את כספם שנלקח על ידי היהודים. הכסף והזהב שגם תחושת הנקם החזקה לא גרמה לעבריים לקחתו. הם לא עשו זאת לבד, הם פעלו על פי הוראת אלוקים.

וכך זה נשאר . אותה השקפה עם אותם הסממנים חוזרת אחרי אלפי שנים, ולא שבין מאורע לרעהו נשתנתה התפיסה, שני המאורעות רק באו להדגיש כי כלום לא השתנה.

החכם באדם שלמה המלך כבר הגדיר זאת, גם הוא לפני אלפי שנים, בכמה משפטים בתחילת ספר קהלת: "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ".

כמו לומר, המוח האנושי נותר כמו שהיה בכל השנים. דברים לא נתחדשו. באותו הלך מחשבה נותר האדם, אם אותן הרעיונות. אותן מחשבות רודפות.

ואותה שנאת עבריים.

מעניין.