אני יודעת שהכותרת הזו, תעורר עלי חמת זעם. מה פתאום אני נכנסת לנושא מטורף כזה. צלחות מעופפות נתפס כמו משהו של אנשים לא שפויים. אבל תאמינו לי, שמה שאני ראיתי היה הרבה יותר מטורף מזה.

זה קרה כאשר טיילנו בפארק רעננה, כדי לבחון את פינת החי המוצבת שם לשירות הציבור וללא תשלום. זה דווקא כן עולה, כי יש שם מכונה שמוציאה גרגירים להאכלת החיות תמורת תשלום. כל שקל מוציא בערך כפית וחצי, כך שאם רוצים להאכיל ברצינות, צריך להיפרד מכמה שקלים טובים.

אחרי שנגמר לי הכסף, הילדים גילו שהחיות אוהבות לא פחות, ואפילו קצת יותר, את העלים הגדלים בסמוך, והם התנדבו לגזום את הצמחיה. מעודי לא ראיתי עיזים רעבות כל כך.

יש שם גם אווזים, כבשים, תרנגולים, סוסים, וגם טווסים, ולראשונה בחיי שמעתי את הטווס קורא, או יותר נכון צורח קר-קר. האמת, די דומה לאווז. בכל זאת משפחה.

אני אישית מרחמת על הכבשים שנאלצות לסחוב על גבן את שמיכת הצמר העבה. מדובר כנראה בגזע שחי במקור בהרי האלפים או בקוטב הצפוני, ואני חושבת שבישראל הם לא שבעים נחת, בפרט לא עם אפקט החממה. אני בטוחה שמתחת לצמר הם מזיעים באופן מחריד. הקטנה שלי התנדבה לשחרר אותם מהשמיכה, אבל כל שעלה בידה היו כמה פיסות צמר קטנות אותן היא שומרת בגאווה עד עצם היום הזה.

אל תחששו. הסברתי לה במפורש שמדובר במעשה לא חינוכי בעליל. ("אבל אמא, זה בכלל לא כואב להם!" "ואם היו צובטים אותך ותולשים לך שערות, היה לך נעים? רוצה לנסות?")

הליצן דרש מהציבור להסתדר בתור, אבל כמובן שזו היתה דרישה מוגזמת וחסרת סיכוי בעליל.

יש שם חיה מעצבנת שנקראת יען. זו מין תרנגולת גדולה שהולכת על שתים, אבל עצבנית הרבה יותר. היא אורבת שילד יכניס בטעות אל האצבע, ואז היא מסתערת ומנקרת. בכלל אני אישית לא מסמפטת את החיה הזו. אני ממליצה לכם לשמור מרחק.

בכל אופן, כאשר סיימנו את ההכרות עם עולם החי, והשתרענו על הדשא לנוח, הופיעו פתאום כמה ליצנים מטעם חברה מסחרית כלשהי. אחד מהם החזיק קרטון גדול על הכתף, וההמון הישראלי ניחש עד מהרה שמדובר בחלוקת מתנות לציבור הרחב, וצבא עליו בדרישה שיתחיל לחלק. בקרטון אכן היו כמה מאות 'צלחות מעופפות' שעליהן פרסומת החברה.

הליצן דרש מהציבור להסתדר בתור, אבל כמובן שזו היתה דרישה מוגזמת וחסרת סיכוי בעליל. בשלב מסויים הוא הוריד את הקופסה לקרקע ו...

מה שקרה שם קשה לתיאור. זה היה משהו כמו ערימה אחת גדולה של אנשים וצלחות מעופפות. ילדים קטנים צרחו מלמטה, ומבוגרים נדחפו מלמעלה. הצלחות התעופפו באוויר והתגלגלו על הדשא.

הליצנים נכנעו במהירות ופרשו מהעסק. הם הזדחלו בבגדים מקומטים אל מחוץ לערימה ומיהרו לברוח לבסיס, שזו המשאית הגדולה שעמדה בפתח הפארק, כשנחיל המון רועש ודולק בעקבותיהם, אבל אז גילו שכוחותינו כבר כיתרו את היעד. המשאית היתה מוקפת בהמון צוהל, שגילה את מקור השפע. ישראלים לא מוותרים בקלות.

ליצן חדש הגיח מעמקי המשאית, והציע לקהל הצעה שאי אפשר היה שלא לסרב לה: תסתדרו בשורה ותקבלו לפי התור. הקהל הישראלי לא אוהב שמרמים אותו, והיה ברור שמתישהו תיגמר הסחורה והאחרונים ישובו אל משפחותיהם בידיים ריקות. הליצן התעקש, אבל הציבור היה עקשן עוד יותר. בסופו של דבר הליצן נכנע והחל לזרוק להמון את הצלחות, בשיטה הישראלית הידועה של כל הדוחף זוכה.

אני עמדתי לי בצד עם מחשבות חיוביות. זה לא שהישראלי אוהב לקבל מתנות חינם. הוא פשוט לא מוכן להרגיש שסידרו אותו ואחרים קיבלו והוא לא. הוא ידחוף, ייאבק, יישרט, ואם יהיה צורך גם ינשוך, כדי להוכיח לילדים שלו שהאבא שלהם לא מפסידן.

עוד מעט מגיע יום העצמאות ה-56 של מדינת ישראל. אתם לא חושבים שהגיע הזמן ש'מר ישראלי' יתחיל קצת להשתנות?