ברוכים הבאים ל Aish.co.il
י"ט אב תשס"ח    20.8.2008      פרשת השבוע: עקב
הניוזלטר השבועי – 22,000 מנויים
שלושה שקלים לשעה
שלושה שקלים לשעה

זה היום הראשון של החופשה של הילדים ואינני יודעת אם אוכל לעמוד בזה. חברתי ואני מתדיינות בשאלה אם הוגה חופשות בית הספר היה סדיסט, קומיקאי או קצת מכל אחד, אבל דבר אחד בטוח: הוא מעולם לא היה הורה עובד עם ילדים!

בדרך כלל אני נהנית להיות עם ילדיי. אני מעריכה את הזמן המיוחד שלנו ביחד - לפני בית ספר, אחרי בית ספר ובסופי שבוע. אבל עכשיו, מלבד האחריות שלי כהורה, יש לי גם עבודה במשרה מלאה. ובנקודה זו, מביאה אותי החופשה למבוי סתום. בין שיחות טלפון לבוס שלי מצד אחד ומעצבת גרפית מהצד השני, עם הילדים, פיצה וכלב צעצוע הנובח בקולי קולות ברקע, הרגשתי שאני מגיעה לקצה גבול היכולת. הגיע הזמן להזעיק עזרה.

נקודת האור היחידה שאני מסוגלת לראות היא, שהחופשה משותפת לכל ילדי בית הספר. פירוש הדבר הוא שיש ילדים גדולים יותר, בייבי-סיטרים פוטנציאליים, שיושבים באפס מעשה. התקשרתי בלהיטות לשכנה הקרובה ביותר שיש לה ילדים בגיל המתאים, בתקווה נואשת שאחד מהם יהיה מוכן להציל אותי.

"מיד אשלח אלייך מישהי", אמרה גברת מ' בעליזות, לאחר שהקשיבה בסבלנות לכל תלאותיי. נדמה לי ששמעתי באותו הרגע את שירת המלאכים.

"כמה עליי לשלם לה?" שאלתי. מכיוון שרזי השכר בתחום השמרטפות מעולם לא היו הצד החזק שלי, קל יותר פשוט לשאול.

"שלוש זה בסדר", אמרה גברת מ'.

הילדים צרחו, וגם מהצד שלה היו רעשים, כך שלא היה לי מושג מה היא אומרת. "סליחה?" שאלתי.

"שלוש זה בסדר", היא חזרה על דבריה.

"שלוש?" האם יש צורת מטבע שאני לא מכירה? שאלתי שאלה פשוטה: כמה עליי לשלם לבת שלך?

"כן," היא השיבה בסבלנות. "שלושה שקלים לשעה זה בסדר גמור. במשפחה שלנו אנחנו לא אוהבים לפתח ציפיות".

ניתקתי את הטלפון כשאני המומה, נקרעת בין תדהמה מוחלטת מכך שאוכל לשלם לבייבי-סיטר שלושה שקלים לשעה, לבין מבוכה מכך שאני בעצם מנצלת אותה. אבל הייתה מחשבה אחרת, חזקה יותר והיא הייתה: וו'או!

מגיל צעיר הייתי מעורבת בפרוייקטים שונים, עסקים קטנים ועבודות משונות. ושלא תהיה לכם טעות: עשיתי את זה בשביל הכסף

קשה לי בכלל להבין איך אפשר לעבוד תמורת שלושה שקלים לשעה. אני חושבת שנולדתי עם חוש עסקי מפותח למדי ומעולם לא איבדתי אותו. מגיל צעיר הייתי מעורבת בפרוייקטים שונים, עסקים קטנים ועבודות משונות, החל מהדרכה במחנות קיץ ועד לשירותי כתיבה תמה וכל רעיון אחר שאתם יכולים להעלות על הדעת. ושלא תהיה לכם טעות: עשיתי את זה בשביל הכסף.

אני יודעת שאני לא לבד מבחינת המוטיבציה הלא-כל-כך-סודית הזו. כסף הוא הכוח המניע מאחורי כל תשתית מודרנית בחברה של ימינו. אך מצד שני, עניין מוגזם בכסף עלול לדרדר את האדם. תגובתה של גברת מ' גרמה לי לחשוב: מה אני מלמדת את ילדיי לגבי כסף?

ללא ספק, מדובר באיזון עדין. מצד אחד, אנו שואפים להביא את ילדינו לעצמאות כלכלית, על ידי כך שאנו מלמדים אותם מוסר עבודה, מעודדים אותם לעסוק בקריירות רווחיות ומציבים דוגמה להוצאת כספים שקולה. מצד שני, איננו רוצים שחשיבותו של הכסף תעלה על החשיבות של כל מה שאינו כסף - כלומר, הדברים שבאמת חשובים בחיים!

ראיתי פעם אמרה נהדרת: אנו חיים ממה שאנו מקבלים, אבל המשמעות לחיים באה ממה שאנו נותנים. גברת מ', שמרגישה שהדבר הטוב ביותר עבור בתה הוא להרוויח שלושה שקלים לשעה, בהחלט הגיעה להבנה הזו. היא הצליחה להחדיר בבני ביתה את חשיבותם של ערכים, שעולה לעין ערוך על כל דבר שאפשר לקנות בכסף.

גברת מ' למעשה מלמדת את בתה שיש אישה (אני!) שמאוד זקוקה לעזרתה. רוב הסיכויים שאין לה הרבה כסף (נכון מאוד!), וגם אם היה לה, יש משהו שאפשר להרוויח כאן שהוא גדול יותר מערימת מזומנים.

מה יכול להיות גדול יותר מלהרוויח כסף? לעשות מעשה טוב, אולי. להרגיש תחושת ערך עצמי על עבודה שבוצעה היטב ואינה מתוגמלת היטב, זוהי אפשרות נוספת. היא לא שוללת מבתה את הכסף לחלוטין - אחרי הכל, שלושה שקלים זה לא כלום; אבל היא עושה לילדיה טובה בכך שהיא מרגילה אותם לתגמולים צנועים. בה בעת, היא בהחלט מחדירה בהם מוסר עבודה ואחריות, מה שיסייע להם בשלב מאוחר יותר בחייהם. כל זאת, תוך הפנמת המסר הסמוי: הכסף אינו הכל.

להשקפה של גברת מ' לגבי כסף יש השפעות מרחיקות לכת. קרוב לוודאי שילדיה רחוקים מלהיות מפונקים. כיצד הם יכולים להיות, כשהם שומרים על ציפיות חומריות נמוכות? סביר להניח שהם מאושרים יותר מהילד המודרני הממוצע, שזקוק לסיפוק חומרי מתמיד כדי להישאר שבע רצון. והעובדה שהבייבי-סיטר הציעה לבוא שוב ביום המחרת - כשהיא יודעת שהיא תקבל תמורה מועטה בלבד תמורת מאמציה - מובילה אותי להאמין שילדיה של גברת מ' לא מרגישים מקופחים, מנוצלים או מלאי חסכים.

ככל שילדיי גדלים, חשוב שאראה לנגד עיניי את הדרך שבה אני רוצה לעצב את יחסם לכסף - הכסף כאמצעי או כעניין שלילי, כמטרה עיקרית או משנית? אני יודעת שילדים חיים את מה שהם לומדים, לכן, האדם היחיד שאני באמת יכולה ללמד אותו הוא אני עצמי.

ערכיה של גברת מ', שהתגלו אקראית בשיחה רגילה לחלוטין, היו קריאת התעוררות גדולה מאוד עבורי - קריאה לבדוק את התפיסות הפנימיות שלי. אני מקווה שאהיה מסוגלת להעביר לילדיי את אותה תחושה עמוקה של מה שבאמת חשוב בחיים, ובכך להקנות להם את הפרופורציות המתאימות לגבי כל הדברים הכלכליים.

שילמתי לבייבי-סיטר שלי שלושה שקלים לשעה. היא עזבה את ביתי עם סכום כולל של שישה שקלים והותירה אחריה מִכרֵה זהב, של ערכים יקרים הרבה יותר מכל משכורת שבעולם.


פורסם בתאריך: 4/12/2005

אנו מפרסמים מאמרים חדשים מדי שבוע
הצטרפו למעל ל-22,000 מנוי הניוזלטר שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. צפו בגיליון השבועי לדוגמא.
תגובות למאמר: 13

(13) דוד 31/3/2008
אז למה לא בחינם?
או יותר טוב, למה שהילדה לא תשלם לך עבור שזיכית אותה לקיים מצוות גמילות חסד?
פרופורציות נכונות הן אחת ממטרות החינוך.
את הרי לא מעוניינת שביתך תשלם כפליים עבור מוצר רק כי המוכר נראה מסכן


(12) יהודית נוימרק 31/3/2008
לא מסכימה
מצטערת, זה ניצול ולא חינוך לערכים. היא יכלה לשלם 10-15 שק' לנערה, גם היא חייה בעולם הזה בדיוק כמו האמא העובדת.הנערה עבדה שעתיים עבור כיכר לחם!!!!!!!!!!


(11) דוד 7/4/2006
כל מקרה לגופו
לחנך ילדים זה קודם כל דוגמה אישית.
כיום, בתור בוגר ותושב ניו יורק, אני יכול להעיד שחינוך זה של ילד זה סט ערכים של כל מה שהוא רואה בביתו. החל מ"והדרת פני זקן" - לפנות כסא למבוגר באוטובוס, מה שכל ילד ירושלמי עושה, ואני היחיד בכל מערך התחבורה הציבורית בניו יורק שקם לזקנים. וכלה ב פינוק הילדים בכל צעצוע אלקטרוני חדש. הכסף הוא רק חלק קטן מהמערכת. אם כל מה שתלמדי את בנייך זה לעשות טובות לאנשים, הם יגדלו להיות ללא מוסר תחרותיות חברתית - שזה מה שמקדם את החברה. כמו כל מקבלי הבטחת הכנסה, לתפארת מדינת ישראל.


(10) אלעד 11/12/2005
לא יודע...
בעיני, התפיסה החינוכית של מוסר עבודה ורצון להרוויח לא קיימת כל כך במשפחות בארץ לדעתי. כאן, ישנם חלקים מאוד קטנים בעם שממש נותנים לכסף יחס אחר מאשר נטל וצורך הכרחי. רבים הם אלו הנוטים לזלזל בכסף או באנשים עשירים, וכך נוצר איבוד פרופורציות מהצד השני של המתרס. עם זאת, אני מסכים בהחלט עם המסר של המאמר. לפחות כלפי הקבוצות שהוא נוגע להן.


מאמרים נוספים: