|
זה קרה כשהלכתי ברחוב 72 בני-יורק ועצרתי לרגע, כדי להציץ בחלון הראווה של מה שהיה בעבר מסעדה כשרה. לפתע עצרה לידי דמות בכיסא גלגלים חשמלי ובירכה אותי לשלום.
האישה בכיסא חייכה אליי ואז נזכרתי במעורפל שהבחנתי בגברת עם כובע, הישובה בכיסא גלגלים, שהתקדמה לעברי על המדרכה. רק בדיעבד שמתי לב למהירות בה הסבתי את עיניי ממנה. אחרי הכל, מילדות מלמדים אותנו לא ללטוש עיניים בנכים. שכן, זה עלול להיות מצב מביך, לעמוד פנים מול פנים עם אדם שהגורל התאכזר אליו.  | | מילדות מלמדים אותנו לא ללטוש עיניים בנכים. | | |
באותה עת, לא ידעתי כיצד אותה אישה, ששמה מרים, עומדת להפוך על פיה את תפיסת העולם שלי. לא ידעתי, שאם הייתי מצליחה להפנים את כל ההארות שהשגתי באותו הערב, הייתי מצליחה להשתחרר בבת אחת מתפיסות שגויות שהגבילו את חיי.
אמרתי לה את שם המסעדה שהייתה שם, והיא השיבה שהמסעדה פשטה את הרגל לפני שנים. "יש לך תוכניות לארוחת הערב?" היא שאלה, כשסיפרתי לה שאני לבדי במנהטן.
הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת ביום שישי והשבת עמדה להיכנס תוך שעות ספורות. "אנחנו גרים מעבר לפינה", אמרה האישה. "את מוזמנת אלינו!"
שבת שתיזכר לעד
באותו ערב, נכנסתי פנימה לדירה שנראתה ממבט ראשון קטנה ודחוסה. תהיתי כיצד יכולים מרים ובני משפחתה לחיות כשסביבם מפוזרות ערמות כה רבות של מסמכים וספרים.
בהמשך למדתי שידיה, רגליה וריאותיה של מרים נפגעו קשות ממחלת הפוליו בה לקתה בגיל שלוש וכתוצאה מכך, היא העדיפה שלא לבזבז אנרגיה מיותרת על פעילויות תובעניות כמו סידור חפצים להם עמדה להזדקק שוב תוך זמן קצר. שכן, מרים היא סופרת ובעלה, דניאל, עיוור מלידה. לכן, השיקול העיקרי שלהם בעיצוב הבית היה נוחות הגישה. | | ידיה, רגליה וריאותיה של מרים נפגעו קשות ממחלת הפוליו בה לקתה בגיל שלוש. | | |
בזמן שמרים התכוננה להדלקת הנרות, נסבה השיחה על מעשינו באותו אחר הצהרים. די לומר שמעשיי באותו יום נשכחו מזמן, אולם אני זוכרת היטב את סיפורה של מרים על מה שקרה לה באותו הבוקר.
מרים החליטה להימנע מההוצאה הגדולה הכרוכה בנסיעה לעיר במונית לצורך סידורים, לכן היא בחרה לנסוע באוטובוס. עם זאת, מסיבה לא ברורה, נאלץ נהג האוטובוס לעצור באמצע הדרך והכריז שנהג אחר יגיע בהקדם להחליפו. הוא הוסיף שאותם נוסעים שרצונם בכך, יכולים לרדת מהאוטובוס ולקבל את כספם בחזרה.
האוטובוס התרוקן, אולם מרים, שהעדיפה המתנה קצרה על פני הטרחה הכרוכה בירידה מהאוטובוס ועלייה עליו מחדש, החליטה להישאר ולחכות לנהג השני.
הדקות הלכו והתארכו והפכו לשעה וחצי. מרים נותרה לבדה באוטובוס. היה זה יום חם בחודש ספטמבר והדלתות היו סגורות. היא לא ידעה כיצד להפעיל את המנגנון באוטובוס שנועד להוריד כסאות גלגלים ולכן, נאלצה להמשיך ולחכות.
רציתי לשאול אותה כיצד יכלה לשאת את התסכול, הכעס והאוויר המחניק. הרי זה היה ממש כמו כלא! רציתי לשאול אם היה לה משהו לקרוא, אך לא יכולתי - עדיין ניסיתי להתעלם מנכותה ולהסתיר את תדהמתי ואת הרגשות האחרים שמילאו אותי - אולי חרדה, או פחד - עדיין אינני בטוחה מה היו רגשות אלה.
היא לא אמרה דבר על חוסר ההגינות, אי הנוחות, השעמום ובזבוז הזמן היקר. היא לא זעמה על הרשלנות הפושעת ולא התלוננה על היותה לכודה ללא מוצא ועל הייאוש שתקף אותה, כתוצאה מחוסר האונים שלה.
נראה היה שהיא עברה את ההמתנה מורטת העצבים מבלי לדפוק על החלונות או לשבור אותם, מבלי לזעוק לעזרה, מבלי לצאת מדעתה.
בסופו של דבר הגיע הנהג השני והאוטובוס המשיך בנסיעתו.
כנגד כל הסיכויים
בשיחה בינינו הסתבר שדניאל מנהל תוכנית עירונית המלמדת נכים כיצד להשתמש בתחבורה הציבורית, וכי מאמריה של מרים מתפרסמים בקביעות בכתבי עת שונים לנשים.
לפני עשר שנים, אמרו להם הרופאים שכתוצאה מבעיות שאינן קשורות לנכותם, לא יוכלו להביא ילדים לעולם. חלק מהרופאים סברו שבכל מקרה, גידול ילדים אינו בא בחשבון עבורם.
הרופאים אמרו שאישה כמוה, שבקושי יכולה לעמוד ולדקות ספורות בלבד בכל פעם, תהיה חסרת אחריות אם תחשוב על הבאת ילדים לעולם. הם טענו כי אישה כמוה שחייבת לבלות חלק ניכר מזמנה בשכיבה, כדי לאזור כוחות, ושידיה המנוונות אינן יכולות לעמוד במטלות הרגילות הכרוכות באמהוּת - אישה כזו תהיה חסרת התחשבות, אם תתעקש להפוך לאם.
לדניאל ולמרים יש שני ילדים - ילד בן חמש וילדה בת שבע - והתנהגותם של הילדים עוררה בי ספקות עצמיים קשים לגבי הדרך בה אני מגדלת את ילדיי.
מצאתי את עצמי נזכרת בהתנהגות ילדיי באותו הגיל, מנסה להיזכר אם גם הם היו כה מאושרים ומלאי ביטחון כמו ילדיהם של דניאל ומרים. ילדיהם נראו מלאי גחמות כמו כל הילדים ועם זאת, הם היו נטועים במציאות, חדי אבחנה ואחראים יותר מילדים אחרים בגילם. רכנתי קדימה, כדי להעיר למרים על כך.
"זו רק הדעה הקדומה שיש לאנשים על ילדים להורים נכים", השיבה מרים בעדינות. "אנשים חושבים שלילדים להורים נכים אין ילדוּת אמיתית, מכיוון שהם חייבים לעזור להוריהם יותר מילדים אחרים".
הייתי נבוכה. חשבתי שהיא תקבל את דבריי כמחמאה, אולם במקום זאת, מצאתי את עצמי ממלמלת קלישאות שהיו כבר מוכרות לה. לפתע עלה בי החשש הראשון, שעדיין לא יכולתי לנסחו במילים, שיש בי אמביוולנטיות משונה לגבי המתרחש. מצד אחד, הייתי אחוזת אימה לנוכח נכויות כה קשות והיה בי צורך מוזר להתעלם מהן. מצד שני, הייתה לי נטייה להתייחס לקשיים שלהם כאל דבר בעל משמעות מעוררת קנאה.
ילדים מעוררי התפעלות
עדיין לא הכרנו זו את זו היטב, לכן הנחתי לנושא. אולם, למרות זאת שאלתי אותה, כיצד היא יכולה להכחיש את העובדה שלמרות שילדיה נראים בוגרים לגילם, ברור מאוד שהם מאושרים. "הרי כשאת רוצה שהם יבינו משהו או יצייתו לך, את חייבת בוודאי לדבר אתם, במקום פשוט להכריח אותם לעשות כדברייך, נכון?" שאלתי. "אולי זה ההבדל, ובגלל זה הם יותר מפותחים מבחינה אינטלקטואלית ורגשית?", הוספתי.
"אמת", היא הודתה. "אני לא יכולה לגשת אליהם, לתפוס אותם ולגרור אותם לחדרם. אני חייבת להסתמך על מילים".
גם בעלה דיבר אל הילדים בתשומת לב, בקול נמוך ומדוד, וההנאה שהם גרמו לו הייתה ברורה לעין, גם כשנזף בהם. נראה היה שהוא משועשע תמידית מתעלוליהם, הערותיהם השנונות והחיוּת השופעת מהם.
מחשבה אחת שבה וכרסמה בי: אני רואה את עצמי בתור אם אוהבת לילדיי ואני יודעת שהם היו מסכימים עמי, אולם האם אני מעריכה את עצם קיומם בצורה כה מוחשית וברורה, כמו שפע האהבה שהוענק לשני ילדים אלה? | | דניאל חייב להקשיב במלוא תשומת הלב לכל דבר שילדיו אומרים. | | |
חשבתי לעצמי שבגלל מגבלותיו, דניאל חייב להקשיב במלוא תשומת הלב לכל דבר שהם אומרים, בעוד שאצלי, העולם החיצון מסיח רוב הזמן את דעתי מילדיי.
כעת אני חושדת שאילו ביטאתי את מחשבותיי במילים, דניאל היה עונה לי בציניות שבדומה לכולנו, הוא משחק את תפקיד האב הטוב כשמגיעים אורחים.
עם חלוף השעות באותו ליל שבת, היה זה ברור שמרים ודניאל תפקדו בצורה דומה מאוד לשני הורים רגילים לחלוטין, בכל מה שקשור לצרכים מעשיים. עם זאת, בעיניי, החינוך שהעניקו לילדיהם היה יוצא דופן.
דבר אינו מובן מאליו
מה לומדים ילדים אלה מכך שיש להם אם ואב שעבורם, כל פעולה פשוטה הופכת לאתגר, בכל רגע משעות היום - הורים שנאלצים להתאמץ, כדי להתמודד עם כל דרישה מחיי היומיום, הורים ללא כל זריזות גופנית אך עם יכולת להיות יצירתיים ובעלי כוח רצון, הורים שלא יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס של חוסר סבלנות לנוכח כל המכשולים שהחיים מעמידים בפניהם?
בתור אדם בריא ושלם, ברוך השם, שגופו יכול לשאת אותו במהירות וללא היסוס לכל מקום, אני נוהגת לצאת ולהיכנס למטבח, למשל, לפחות עשרים פעם במהלך כל ארוחה. ביני לבין עצמי, תהיתי עד כמה זה מאפשר לי להקדיש לילדיי את מלוא תשומת הלב. | | העובדה שדניאל מעולם לא ראה את אשתו רק מגבירה את המודעות שלו לכל הניואנסים והדקויות של קולה. | | |
גם בכל הקשור לנישואין, אני מתארת לעצמי שהעובדה שדניאל מעולם לא ראה את אשתו רק מגבירה את המודעות שלו לכל הניואנסים והדקויות של קולה.
כל אישה הייתה רוצה שבן זוגה יקשיב לדבריה בתשומת לב שכזו.
התחלתי לקנא באנשים אלה, שבהתחלה הנחתי שהגורל התאכזר אליהם. לא ניתן היה להכחיש את העובדה שאכן חסרו להם דברים רבים שנחשבים בתרבות המערבית כחיוניים להשגת האושר. אולם, היה זה ברור ששני דברים לא חסרו להם כלל - אהבה, והאמונה שהכל בא מאלוקים.
לאחר חודשים רבים, כאשר סיפרתי למרים שאלה היו מחשבותיי בפעם הראשונה בה נפגשנו, היא חייכה בנעימות. היא אמרה שבדומה לכל משפחה, גם הם חווים את החיכוכים והקונפליקטים הבלתי נמנעים של חיי היומיום.
"בסדר", השבתי, "אם את מתעקשת".
אהבה יוצאת דופן
אולם, לדעתי, לא ניתן היה להכחיש את האהבה יוצאת הדופן השוררת בביתם, אהבה שככל הנראה התעוררה וצמחה מתוך הרגישות ההדדית הגבוהה של בני המשפחה.
מרים אמרה שאידיאליזציה כזו של חייהם היא הצד השני של מטבע הרחמים, וצד זה מתנשא לא פחות מרחמים לשמם. דניאל אמר שאני מתייחסת לנכות שלהם כאל משהו פיוטי, בשעה שהוא היה מעדיף שאנשים יתייחסו אליו בתור אדם, כאשר הנכות שלו היא רק צד שולי של חייו. | | לא ניתן לערער על כך שהילד והילדה יספגו שתי אמיתות שהייתי מאוד רוצה להקנות לילדיי. | | |
עניתי שבגלל הפחד והמבוכה המגושמת שנובעת מחוסר הידיעה כיצד להגיב, כמו גם בגלל תחושת האשמה שחשתי בנוכחותם על מאור עיניי ובריאות גופי, קרוב לוודאי שרוב האנשים יתפסו את מרים ודניאל קודם כל כנכים, לפחות בהתחלה.
לאור נרות השבת סביב שולחנם, בשעה שהילדים הקשיבו לקולות הזמרה של הוריהם, שהשתלבו זה בזה בעדינות מלאת הרמוניה, נראה היה לי שלא ניתן לערער על כך שהילד והילדה יספגו שתי אמיתות שהייתי מאוד רוצה להקנות לילדיי:
- האהבה גוברת על הכל, אפילו על מגבלות גופניות.
- הדבר החשוב ביותר הוא להכיר בחלק האלוקי שבנו ולהזדהות עמו - רק כך נוכל לחיות את חיינו באמת.
לפני מספר שנים קראתי כתבה על סופר שהפך משותק בשתי רגליו כתוצאה מתאונה: הוא עצר כדי לעזור לנהג שנתקע בצד הדרך, ונדרס על ידי מכונית שחלפה במקום. הוא אמר: "נכים המשותקים מהצוואר ומטה רוצים להיות משותקים מהמותניים ומטה. אלה המשותקים מהמותניים ומטה רוצים להיות נורמליים. והנורמליים רוצים להיות ג'יין פונדה".
אמונתנו בשלמות גופנית היא כה בסיסית ועמוקה! אנו מתעלמים מהדחף הטבעי של הנפש להתפתח ולהגיע לגדולה ובמקום זאת, אנו עסוקים ללא הרף בחיפוש אחר שלמות גופנית!
למרים, מגיל שלוש ואילך, לא הייתה ברירה אלא לפתח זהות עצמית המבוססת על משהו אחר מלבד ה"אני" החיצוני שלה. זהותה העצמית היתה חייבת להתבסס על דבר אחר מאשר השתקפות פניה בעיניהם של אחרים. בבית שלה ושל בעלה, בו הקיום הפיזי היה כרוך במאבק מתמיד, לא הייתה לה אלטרנטיבה טובה יותר, מלבד הצורך להתעלות מעבר לקשיים אלה.
ניצחון הרוח על החומר
לאחר חודשים רבים, העזתי לבסוף לחשוף בפניה חלק מהשאלות האמיתיות שהטרידו אותי. הייתה זו הפעם הראשונה בה העזתי לשאול מישהו, מהי ההרגשה לסבול מנכות כה קשה.
"אולי היית צריכה להתעלות מעל הצרכים האגואיסטיים שלך", הצעתי בעדינות, "כדי להסתדר בעולם - אולי בגלל זה האשיות שלך כל כך מקסימה והקול שלך כל כך נעים לאוזן". עצרתי לרגע, חוששת שמרים שוב תגיד לי שאני רואה אותה באור לא מציאותי.
"אל תחשבי", היא ענתה, "שהרוח תמיד מנצחת אצלי את החומר".
"אבל הצורך להסתמך תמיד על אחרים לעזרה", המשכתי, מתוך חשש לומר משהו מגוחך, "והעלבון התמידי כתוצאה מכך שאנשים תמיד מסתכלים עלייך כעל סוג של חייזר... הצורך לשאת את ההשפלה הזאת..." הרגשתי את ההמתנה הסבלנית שלה להמשך דבריי. "כך שמה שנשאר מהאישיות שלך דומה למים צלולים ונקיים".
מים צלולים? בבקשה ממך, שרה, אני לא מלאך.
היא עיכלה לרגע את הדברים. "מים צלולים?" לרגע הייתה הפסקה קלה בדבריה. "בבקשה ממך, שרה, אני לא מלאך. אני אגואיסטית בדיוק כמו כולם".
הרגשתי הקלה מוזרה. אולי, בסופו של דבר, היא לא הייתה כל כך שונה ממני.
ועדיין...
מרים לא יכולה היתה לשמוע בתור צופה מן הצד את קולה, כאשר היא שרה לאור הנרות המהבהבים על השולחן. קולה גורם להתרחבות הדירה שנראתה בתחילה קטנה ודחוסה.
ביחד, מרים ודניאל בנו לעצמם חיים מאושרים למדי, למרות שעבור מרים אפילו הנשימה כרוכה בקשיים, וכך גם פעולות כגון ישיבה, עמידה, כניסה למעלית, כניסה למיטה, יציאה ממנה ועוד פעולות רבות אחרות. אפילו צחצוח השיניים הופך לפעולה מורכבת וכנ"ל לגבי הרמת המזלג, ההקלדה על המחשב וההגעה לבית הכנסת בשבת בבוקר. גם עבור דניאל, העולם כמו עטוף בצעיף כבד שכולנו תופסים בתור חשכה.
כעת, כשאני נתונה לפעמים בתוך אחד מקשיי החיים, אני מנסה לחשוב על דניאל ומרים. אני שואלת את עצמי האם הקושי שאני חווה באמת כה משמעותי. ואז, אני מזכירה לעצמי שזוהי ההזדמנות שלי לנסות ולהתעלות מעל לקושי, ולרכוש חלק מהאצילות והכבוד שהם פיתחו.
מה שלא הורס - מחשל
בעלי אמר לי פעם שניתן לפרש את אחת הברכות המוזכרות בתפילות הבוקר, "ברוך אתה ה'... שעשה לי כל צרכי", בצורה הבאה: תודה על כך שאתה מספק לי את כל הדרוש לי. במילים אחרות, ה' נותן לי את מה שחסר לי. כיוון שעל ידי התמודדות עם מה שאין לי, אני מחויבת להפוך לאדם שאני מתכוונת להיות.
מי ייתן ונעריך את כל הקשיים הנקרים בדרכנו, וננצל אותם לצורך תרגול השרירים הרוחניים המנוונים שלנו.
לעולם לא הייתי מתחלפת עם מרים, לפחות לא מרצוני החופשי. תמיד אעדיף גוף בריא ושלם, על פני הארה.
אולם, לכל הפחות אני מוכנה לקבל את אחת האמיתות הבסיסיות של העולם הזה - החיים מלאים בקשיים. איש מאיתנו אינו פטור מהם, והמגבלות השונות עמן עלינו להתמודד, הן אלה המאפשרות את צמיחתנו.
פורסם בתאריך:
7/9/2003
| 
