יותר מכמה פיות יהודיים התעגלו בחיוך לשמע החדשות האחרונות שהגיעו מאוניברסיטת יוטה. החוקרים שם סוברים שהברירה הטבעית גרמה לתופעה של כושר אינטלקטואלי מוגבר אצל יהודים אשכנזיים, ממוצא מזרח-אירופאי.

התיאוריה פורסמה בעלון המדעים הביו-סוציאליים של אוניברסיטת קיימברידג', תחום שמנסה להגיע להבנה טובה יותר לגבי שכיחותן הגבוהה של מחלות גנטיות מסוימות בקרב יהודי אשכנז. מקובל מבחינה מדעית שתורשה גנטית לקויה, כמו שכיחות חסרת פרופורציה של מחלות מסוימות, יכולה לרמוז גם על תורשה איכותית - במלים אחרות, יתכן שאותם קודים גנטיים השתמרו במאגר הגנטי דווקא משום שצפונות בהם גם כמה תכונות מועילות. לדוגמא, לפני שנים לא מועטות התברר שאנמיה חרמשית - מחלה תורשתית הנפוצה בקרב אנשים ממוצא אפריקאי - קשורה לגן שמספק הגנה מפני מחלת המלאריה.

לכן, שאלו המדענים את עצמם אם קיים איזשהו יתרון נסתר, איזשהו צד שני ומוצלח למטבע של הנטייה התורשתית למחלות כמו טיי-זקס או גושה, ששכיחות באופן בלתי רגיל בין יהודים אשכנזיים? התברר ששתי המחלות האלה (ועוד שתיים אחרות שמצויות באופן חסר פרופורציה אצל יהדות אשכנז) משפיעות על ניהול של כימיקלים בתא, המוכרים בשם ספינגוליפידים. ובהחלט יש כמה עדויות לכך שהפרעות בספינגוליפידים מקדמות צמיחת תאי מוח ויצירת קשרים ביניהם.

לפי השערת המדענים, אלה שהצליחו לשרוד מספיק זמן היו, במידה הולכת וגוברת, היהודים בעלי היכולת האינטלקטואלית הרבה יותר.

חוקרי יוטה הניחו שייתכן ששורשי הקשר בין ההפרעות הספינגוליפידיות והאינטליגנציה הגבוהה, מונחים בעובדה שהיהודים נרדפו באכזריות במזרח אירופה במשך קרוב לאלף שנים; כשבמשך אותן מאות שנים הם הורחקו ממקצועות כמו חקלאות ועבודת כפיים, ונדחקו בכוח לעבודות ניהול ומסחר, שדרשו יותר שכל מאשר שרירים. כך, לפי השערת המדענים, אלה שהצליחו לשרוד מספיק זמן, כדי להותיר אחריהם יותר צאצאים (ולהעביר להם את מורשתם הגנטית) היו, במידה הולכת וגוברת, היהודים בעלי היכולת האינטלקטואלית הרבה יותר.

יתכן שהחוקרים הביאו גם בחשבון, שמאז ומתמיד החשיבו היהודים את חכמי התורה, ולכן (כתוצאה מהכבוד והתמיכה) אותם חכמים האריכו ככל הנראה חיים, והעמידו יותר צאצאים, שאליהם העבירו את הגנים שלהם.

מובן שהתיאוריה כולה ספקולטיבית. למרות שסטיבן פינקר, מדען העוסק בחקר הקוגניציה באוניברסיטת הארוורד, תיאר את הפרסום כ"יסודי ובעל טיעונים טובים, לא כזה שאפשר לדחות בקלות", היו אחרים שהתרשמו ממנו פחות. ד"ר אנדריו קלארק, שעוסק בגנטיקה של אוכלוסיות באוניברסיטת קורנל, התייחס לטיעונים שהפרעות בספינגוליפידים קשורות לאינטליגנציה כ"דחוקים". יותר מזה: התיאוריה לא מתייחסת ליכולות הגבוהות של יהודים בעלי מוצא לא אירופאי, כמו אלה ששורשיהם בחצי האי האיברי, צפון אפריקה או ארצות ערב, שהאינטלקט שלהם וחריפותם מתועדים לאורך ההיסטוריה וגלויים בהחלט גם בעולם של זמננו.

גם אם נניח בצד את מידת מהימנותו של המחקר, הספקולציות של המדענים מסוכנות. לא משום שכמו שביטא זאת פרופסור פינקר: "יהיה קשה להגזים באמירה עד כמה הפרסום הזה לא 'פוליטקלי קורקט'". ולא משום שהוא עלול להזין את טיעוניהם של האנטישמיים שהיהודים "שונים", וכמובן, זוממים להשתלט על העולם. לא. הסכנה שבמחקר מונחת בפוטנציאל להנחות אותנו היהודים לדרך הלא נכונה, ולגרום לנו להתייחס לאינטלקט כאל בעל חשיבות מיסודו.

גם אם נניח בצד את מידת מהימנותו של המחקר, הספקולציות של המדענים מסוכנות.

נכון, אין שום ספק שהיהודים מוקירים חוכמה. יהודים נאמנים רבים מתפללים באופן מסורתי וקבוע לחוכמה, ומחשיבים את לימודי התורה התובעניים לשאיפה גבוהה וקדושה. אפילו יהודים שהפנו עורף למצוות השונות, בדרך כלל, נוטים לתרגל את התאים האפורים שלהם יותר מאשר את שרירי הזרוע.

אבל לא חשיבה לוגית וגם לא יצירתיות הן החשובות בסופו של דבר, לפחות מנקודת מבט יהודית אמיתית. התורה אמנם מתייחסת לעם ישראל כאל "עם חכם" אבל גם כאל "עם קשה-עורף", ולפעמים אפילו גרוע מזה. המסורת היהודית מייחסת בסופו של דבר את ברכת ההישרדות היהודית לנאמנות אבותיה לאלוקים. כך, חכמי התלמוד לא מדגישים יכולות מוטבעות - מנטאליות או אחרות - אלא את הבחירה הנכונה לנצל את הדברים שבהם התברכנו. התארים המקובלים שלהם אינם בסגנון "המחונן" או "המבריק" אלא בסגנון של "הצדיק" או "ירא האלוקים".

שכל הוא בהחלט דבר שימושי, ויכול אפילו להיות בעל משמעות, לפחות מבחינה פרקטית. אבל כאלה יכולות להיות גם תכונות אנושיות אחרות, כמו כשרון אמנותי או נטייה מוסיקלית. כל דבר, אפילו כוחות גופניים, יופי או בריאות - יכול לשמש למטרות טובות. וזה למעשה השימוש היחיד שיכול להפוך את כל אלו לבעלי ערך באמת. שום ערך לא טבוע בהם עצמם; הערך שלהם טמון בפוטנציאל שלהם, ביכולת שלהם להתגייס למען מטרה נעלה.

נכון שהשקפת העולם המודרנית מותירה מרחב קיום זעיר לחיים של עבודת ה'. צבירת נכסים - הן מהסוג החומרי והן מהסוג הפחות מוחשי - זה מה שהעולם הרחב מהלל. אבל זה לא משנה את המשוואה היהודית.

וכך, גם המחקר האחרון לא אמור לגרום לנו היהודים לחייך. הוא אמור לגרום לנו לכווץ את הגבות, במחשבה עמוקה לגבי חשיבותה של החוכמה.

הוא אמור להמריץ אותנו ללמד את הילדים שלנו - בין אם הם מתמודדים עם הלימודים, ובין אם בחיי נישואין או גידול ילדים משל עצמם - שלא הגאונות חשובה ביותר אלא הנדיבות; לא לפיקח מגיעים השבחים, אלא לבעל המצפון. במלים אחרות, בואו נלמד אותם לא לתת לחוכמה לעלות להם לראש, כי בסופו של דבר רק טוב הלב חשוב.

ולא פחות מכך, בוא נפנים את האמת הזאת בתוכנו.