מה היה קורה אילו יכולתם להפוך לרואים ואינם נראים ליום אחד?

מחשבות אנונימיות

תעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם במצב הזה. האם נכון יהיה לומר כי מחשבות זדוניות ובלתי הגונות מתרוצצות לכם בראש, הרהורים שהייתם משאירים במוחכם ולא מבטאים כלפי חוץ.

הפסיכולוג הידוע דואד שאל שורה של סטודנטים את השאלה הזו - והתוצאה? רובם ציינו מעשים תוקפניים כגון פריצה לבנק וכדו'. לתופעה הזו קוראים דה-אינדווידואציה, כלומר איבוד המודעות לעצמי שמתאפיינת באנונימיות ובחוסר זהות אישית אשר מגדילה את הסטת הקשב מהאדם לעצמו אל הסביבה, ומפחיתה את העכבות הפנימיות שיש לכל אחד על עצמו.

כיצד הדבר בא לידי ביטוי?

כאשר אדם נמצא במצבו הנורמלי, קיימים בתוכו אלמנטים ומחסומים מוסריים. מאחר שהוא מודע אליהם הוא משתדל לפעול על פיהם ולא להפר את האיזון המוסרי שנמצא בתוכו. אם הופך האדם לחלק מקבוצה או לאנונימי [בלתי נראה] הוא מפסיק להיות מודע לגורמים הקיימים בתוכו. על פי התיאוריה הדבר נובע משום שהאדם מחליף את זהותו בזהות הקבוצה או משום שהוא הופך לבלתי נראה, ובעקבות כך הוא עלול לבצע מעשים שאותם לא היה עושה במצב רגיל.

פחדים, מעצמך

מהאנליזה הזו עולה דבר מפליא: הסיבה המרכזית שהאדם לא פועל בצורה תוקפנית או לא מוסרית היא המודעות שלו לעצמו כישות נפרדת שנבחנת על ידי הזולת. אם האדם היה הופך לכזה שאינו עומד למבחן החברה [כמו דנידין] נראה כי הוא היה עושה ככל העולה על רוחו.

הנקודה שחשוב להבין כאן היא הפחד שיש לאדם מפני עצמו. האדם אינו פועל בצורה זדונית ומרושעת מפני שהוא מודע לעצמו ומשום שהוא מעריך את עצמו. ההערכה הזו לא מאפשרת לו לבצע מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם ההערכה העצמית שלו, הערכה שעלולה להיעלם אם הוא הופך ל"לא-קיים" בצורה מוחשית, כמו במקרה של דנידין.

היו נכבדים, בעיני עצמכם לפחות

העצה הפשוטה לחיים אידיאליים היא אפוא, הגברת ההכרה המכובדת של האדם על עצמו, כלומר הערכה עצמית חיובית ומודעות עצמית גבוהה. אדם המכיר בערך עצמו ובעיניו שלו הוא חשוב, יחשוב פעמיים לפני התנהגות או מעשה שאינו ראוי, כי אותה פעולה קלוקלת מורידה אותו מדרגתו בעיני עצמו ובזה הוא אינו רוצה.

נשיא מדינה למשל לא יגנוב את ארנקה של עוזרת הבית שלו, לא מפני החשש כי ייתפס, אלא מפני כבודו ומעמדו בעיני עצמו. הרב שמואלביץ זצ"ל מכנה את התופעה במלה 'נכבדות', ומצביע על שורה ארוכה של מקורות ביהדות המבטאים את רוח הדברים. אחד מהם הוא סיפור עבדותם של בני ישראל במצרים:

חומש שמות מתחיל בתיאור "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה... וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" ומיד אחר כך "ויאמר (פרעה) אל עמו... הבה נתחכמה לו... ויקוצו מפני בני ישראל. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". האם יש קשר בין שני הפסוקים? הרב שמואלביץ מבאר שאכן כך, בשעה שיוסף היה חי היו בני ישראל נכבדים ושווים למצרים לפחות בעיני עצמם, התחושה העצמית הזאת "אותתה" למצרים כי בני ישראל הם לא עם שאפשר לשעבד או להשפיל אותו, והמצרים אכן לא העיזו לעשות דבר. כשמתו יוסף, אחיו, וכל הדור ההוא, ירדו ישראל ממדרגתם ומנכבדותם בעיני עצמם, הוקצו בעיני המצרים, ונעשו לברי שעבוד.

מקור נוסף הוא הגמרא במסכת סנהדרין, שדנה כיצד מאיימים על עדים במשפטי ממון שלא ישקרו: אין אומרים להם שבשביל עדות שקר מזדעזעת הבריאה ונעצרים הגשמים למשל, לא מציגים בפניהם את סדרת העונשים הרוחניים, או גם הפיזיים, שעלולים לבוא אליהם. לכל אלו לדעת הגמרא אין מספיק משקל מאחר שהעדים השקרנים ימצאו דרך, מנטלית, כיצד לא להתרשם מהעונשים. הפיתרון היחיד לדעת הגמרא הוא גישה ישירה לנכבדותם העצמית של העדים: אומרים להם "סהדי שקרי אאוגרייהו" = השוכרים אתכם מבזים אתכם וקלים אתם בעיניהם. הפניה לכבודם העצמי של העדים, והפניית תשומת הלב שלהם לעצמם ולביזיונם היא הברירה היחידה העשויה להשפיע.

"הנכבדות" כלשונו של הרב שמואלביץ, היא השורש לכל. קיימים בה גם המרכיבים שעשויים להרחיק מהרע ומהשפל, וגם, כתוצאה ישירה - עוררות אקטיבית לפעילות חיובית שנובעת מתוך המודעות וההערכה העצמית.