חברתי, תמי ישבה על הספסל, כשראתה אותי רצה לעומתי.

"תשמעי, את חייבת לכתוב על זה!"

"על מה?"

"על זה שכולם שואלים אם אנחנו צריכים עזרה."

כן, היא צודקת. מיד חשבתי על מה שקרה לי לפני כמה חודשים, כשמצאתי את עצמי לאחר לידה, חלשה, זקוקה לעזרה בתחומים רבים. והנה המון מכרים ומכרות שפגשו אותי שאלו כמעט בצורה אוטומטית:

"את צריכה עזרה?"

ואני מצאתי את עצמי עונה אוטומטית: "לא תודה. הכל בסדר ברוך ה', מסתדרים איכשהו." כלפי חוץ חייכתי אך בתוכי כמעט ובא לי לצעוק: כן אני צריכה עזרה.

מצד שני, אני גם מוצאת את עצמי מן הצד השני של המתרס, פוגשת חברה יולדת, חברה שהבן שלה שבר את הרגל או חברה נתונה במצוקה משפחתית כלשהי. אני רואה אותה, חיוורת ועייפה. רצון לעזור לה משתלט עליי, ואני רצה לקראתה ושואלת:

"את צריכה עזרה?"

ומה אני מצפה שהיא תגיד?

כן, אני נופלת מעומס הכביסה, אולי תעשי לי כמה מכונות... / אין לי כוח לבשל, תכיני לנו ארוחת צהריים... / מאוד, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוזרת... / בשמחה, את מוכנה לשמור על ספיר ושלומי שלי לשעתיים בצהריים כדי שאוכל לנוח?

אני זוכרת עד היום את הילה, שכנה שקטה שהשיחות היחידות שלנו הסתכמו במילים: "שלום, מה נשמע?" ודווקא היא לא דיברה ולא השיאה עצות. כשהבן שלי שבר את המרפק ועבר מספר ניתוחים, ואני מצאתי את עצמי מתרוצצת בין הבית לבית החולים, היא ובעלה נכנסו בשקט, מילאו שקיות גדולות בכביסה והחזירו לנו את כל הבגדים מקופלים, בלי לדבר!

לכי לחברה יולדת ואל תציעי לה לבשל ארוחת ערב, כשאת יכולה תכיני ותשלחי. אם את מסוגלת, וזה לא על חשבון כוחותיך, קחי ילדים של שכנה נזקקת אליך, כדי לאפשר לה לנוח לכמה שעות.

שכנה שלי שאיבדה את בעלה בצורה טרגית סיפרה לי שכולם שואלים אותה אם היא צריכה עזרה, אבל העזרה הכי גדולה היא העשייה - זוהי תמיכה אמיתית ולא חיקוי שבא בצורת שאלה רטורית.

כשאתם רואים שכן או חבר מתמוטט, ואתם מסוגלים לעזור, אל תשאלו אותם אם הם צריכים עזרה. הם לא יגידו! זו מעין נורמה חברתית ובושה טבעית שעוצרת אותם מלומר: אל תשאלו אם אני צריך עזרה - הגישו לי אותה!

ותחשבו על זה: כולנו צריכים עזרה, אם לא היום אז מחר!