נגה טסלר היא רקדנית. "הייתה רקדנית" - מתקנת אותי נגה. יונית, אימה של נגה, מבליעה דמעה מהולה בחיוך: "לא" היא קוראת לעברי, "היא עוד תשוב ותרקוד" ושולחת מבט אל נגה.

בגיל שנתיים וחצי, החלה נגה ללמוד בלט. בכיתה א' הצטרפה לסטודיו למחול: ריקודי עם, ריקודים סלונים, ג'אז, אירובי ועוד. ככל שגדלה, נשבתה בקסמי המחול, השקיעה, התאמצה יותר ויותר, השתתפה בתחרויות בארץ ובחו"ל, רשמה הישגים נאים ואף קטפה מספר לא מבוטל של פרסים - לעצמה וגם יחד עם קבוצת המחול מהסטודיו. עד מהרה הפך התחביב למקצוע. נגה סיימה לימודי תיכון בבית הספר לאומנויות במגמות תיאטרון, קולנוע, וכמובן מחול - בהצטיינות.

טרם גיוסה לצבא יצאה לצרפת להמשיך בלימודי מחול אצל אחד מטובי הכוריאוגרפים, מומחה בעל שם עולמי, שהסכים לקבל את נגה לאחר שראה הופעה שלה בלונדון. לצערה, לא שהתה שם יותר מכמה חודשים בשל תאונת דרכים שקטעה את המסלול המבטיח שלה.

התאונה

"אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. למעשה אני לא יכולה להתנתק ממראה הרכב הדוהר לעברי כשאני יודעת שבעוד שבריר שניה הוא יפגע בי ואין באפשרותי לעשות דבר".

אנחנו עוברים לגינה, לכוס קפה שיונית מגישה עם עוגת פירות מצוינת. "היא לא יכולה לשבת רגע אחד" אומרת יונית, "נגה מנצלת את השהות בבית שנכפתה עליה לאחר התאונה ופתאום גילינו כשרון חבוי נוסף שהיה לה - בישול ואפייה - את העוגה היא הכינה". נגה מצביעה על הקביים שהיא שומרת בפינת החצר ומתיישבת. "השיקום הוא תהליך מאוד ארוך" אומרת נגה. "כן, ורק השבוע התבשרנו על כך שסוף סוף הסתיים המשפט בצרפת והנהג השיכור שפגע בנגה ישלם פיצויים ואולי גם ירצה תקופה מסוימת של מאסר בפועל".

כמעט שנתיים חלפו מאז התאונה, נגה יצאה אז עם חברות הלהקה להרים כוסית לכבוד ההופעה המוצלחת שהייתה חצי שעה קודם לכן. היא חצתה את הכביש עם ינינה חברה מהלהקה "ואז הוא הופיע פתאום, לא הבנתי מאיפה. אחר כך נודע לי שהוא היה שיכור ויצא מפאב מעבר לפינה. הוא פשוט טס לעברנו, לא יכלתי לעשות כלום. ינינה שהייתה מאחוריי - טיפה רחוקה יותר, משכה אותי בתנועה אינסטינקטיבית אבל הרכב בכל זאת פגע ברגלים. מזל שינינה הייתה שם איתי. היא חטפה רק כמה שריטות מהנפילה שלנו על הכביש. מזל שאימא שלי גם היתה בפריס באותו זמן".

"כשראיתי אותה בבית החולים, לא הכרתי אותה. הזדעזעתי. חשבתי, זאת הבת שלי?"

"כשראיתי אותה בבית החולים, לא הכרתי אותה. הזדעזעתי. חשבתי, זאת הבת שלי? היא הייתה מכוסה דם בפנים ומלא תחבושות על הרגלים. כף הרגל הימנית הייתה מרוסקת לגמרי, אני פשוט לא יכולה לתאר את זה" אומרת יונית.

"אני לא רוצה לדבר על זה. היה מה שהיה. תהליך השיקום," אומרת נגה, "הוא תהליך ארוך, מייגע ודרוש הרבה כח רצון. כעת כשאני במצב הרבה יותר טוב, ברוך ה', אני מנסה יותר להתמקד בעתיד". נגה מפסיקה לרגע כדי שאני אספיק לכתוב מה שהיא אומרת. "הכי קשה לי" היא ממשיכה, "זה שהגוף לא עושה מה שאני רוצה. התנועה שלי מוגבלת. הוא שולט עליי ולא אני על הגוף שלי".

היכולת לזוז - לא ברור מאליו

"כרקדנית, אני חייבת לשלוט בצורה מלאה על כל שלב של תזוזה בתנועה" מסבירה לי מיכל מירון-לביא, כוריאוגרפית שלימדה את נגה קרוב לשש שנים. כיום היא מלמדת בסטודיו למחול של ג'ף פינקל באוסטרליה. "לא יכלתי לתת לנגה לחזור לבד ארצה ולהתמודד פה לבד עם הקושי". אחרי התאונה נגה טסה לאוסטרליה ושהתה אצל מיכל כשלושה חודשים.

"ביום שירדתי מהקביים החלטתי שאני נוסעת למיכל". אומרת נגה. "היא לימדה אותי לרקוד במחשבה. לחשוב על כל תנועה אפילו הכי קטנה - תנועות שאת עושה בדרך כלל בלי מודעות אפילו, באופן טבעי"

מיכל מהנהנת בהסכמה: "העניין הוא שבגלל הפגיעה, היה צריך לגרום לנגה לתכנן מראש כל חלקיק תנועה, למשל בתנועה מעוגלת עם הרגל" היא מדגימה "צריך לשלוט בכל התנועה שתיצור שלמות ורציפות. כמו גל בים. אתה רואה? לא רציתי שנגה תוותר על השלמות הזאת שהייתה בה קודם והכרחתי אותה לעצור כל שניה ולחשוב מה היא עושה הלאה".

"כשהסתכלתי מהחלון בבית של מיכל," אומרת נגה, "ראיתי את ילדי השכנים רוכבים על סוס פוני. חשבתי: איך הסוס יודע ללכת? איך הוא יודע לתאם בין ארבעת רגליו? כשהוא הולך, מדלג או דוהר? מה הכח הזה שגורם לנו לקיים פעולות טבעיות, רצוניות ולא רצוניות, בצורה אינסטנקטיבית?

ביולוגיה ו'השגחה בפרטים'

"באחד מן הימים פגשתי את דן וארטס, דוקטורנט לרפואה, ידיד של בעלה של מיכל. שאלתי אותו על כך. הוא הסביר לי בקצרה שהביולוגים מכנים את מערכת המעגלים העצביים, ששולחים אותות חשמליים ומעוררים את פעילות הגפיים בשם 'מחולל תבניות מרכזי' " כך אין צורך להמתין שהמסר החשמלי מהרגל או היד נאמר, יגיע בכל חלקיק תנועה עד המוח המרכזי בראשנו ובחזרה אלא המוח נותן פקודה לבצע תנועה והיא מתחוללת על ידי 'מחולל התבניות המרכזי'.

"דעתי נחה באותו הרגע" ממשיכה נגה "אבל אחרי שחזרתי לארץ, המשכתי להתעניין בנושא. כשישבתי בבית כשעוד היה קשה לי להסתובב וראיתי תוכניות טבע בערוץ המדע - שמתי לב שכדי שטורף יצליח לתפוס את הטרף שלו, למשל צבוע שרודף אחרי זברה, הוא צריך לעשות כמה פעולות לכאורה פשוטות. אך לדוגמא כדי לבצע פעולה של מרדף אחר הזברה, צריך לרדת לפרטים. הצבוע צריך לזהות את הזברה כזברה ואז הוא צריך להניע את רגליו כדי לרדוף אחר הטרף. אך גם את הפעולות האלה צריך להבין ואז הפרטים נעשים כל כך מורכבים עד שהפשטות נעלמת: צריך להבין את הראייה, את הפעולה של הזיהוי - ע"פ זיהוי תבניות במוח. כדי לייצר תנועה צריך מורכבויות פיזיולוגיות ונוירולוגיות - עצמות, שרירים, עצבים ומוחות, גם פעולת השרירים תלויה בביולוגיה ובכימיה של התא?"

הביולוגים מכנים בשם 'מחולל תבניות מרכזי' . אני קוראת לה 'השגחה בפרטים'.

"ככל שחשבתי על כך, ובמיוחד בהקשר של השיקום שלי מהתאונה, הגעתי למסקנה שגם הפעולה הפשוטה ביותר היא למעשה מורכבת. בחיי היומיום של אנשים בריאים, כמו שהייתי לפני התאונה" "ועוד תהיי" - מפסיקה אותה יונית, אימא שלה, "אנשים לא מקדישים לכך מחשבה ולא שמים לב לתופעה הזאת שאולי הביולוגים מכנים בשם 'מחולל תבניות מרכזי' . אני קוראת לה 'השגחה בפרטים'."

"יש איזשהו כוח עליון שנותן לי לעשות פעולות רצוניות ולא רצוניות באופן טבעי - מודע ולא מודע. בכל פעם שאני מזיזה אצבע עלי לחשוב ולתכנן כיצד לפתוח את פרקי האצבע בזה אחר זה, ולהניף את האצבע כלפי מעלה. אנשים צריכים לחשוב שהם עושים את זה באופן טבעי, הם צריכים לומר תודה למישהו שנתן להם את הכח לעשות זאת. לא רק בתנועות ידיים ורגליים. גם כשמדברים. למשל כשאני רוצה לומר: 'אני יכולה לקום' -האם אני צריכה לחשוב שעליי לומר עכשיו את האותיות א' נ' י' י' כ' ו' ל' ה'?? האם אני צריכה לומר למוח לתת פקודה לפה וללשון להגות את האותיות האלו כל שיצטרפו להברות ומילים? לומר למערכת הנשימה להסתדר בהתאם? לא! אנשים עושים פעולות כאלו ועוד המון: מבשלים קוראים כותבים משחקים תופסת עוד ועוד - באופן טבעי וממשיכים כך כל החיים בלי להקדיש לכך שניה מחשבה ובלי להודות למי שנתן לנו את הכח הזה."

אני מסיים את הקפה שכבר התקרר בינתיים ומסתכל על השעון. נגה חושבת שאולי אני כבר רוצה ללכת. "אתה מסתכל על השעון? - תחשוב כמה זמן זה היה לוקח לך אם היית צריך לחשוב על כל פעולה שאתה עושה: לחשוב שאתה רוצה לדעת מה השעה, לחשוב לתת פקודה לעיניים להביט על השעון, לתת פקודה להרים את היד ולהפשיל מעט את השרוול ביד השניה כך שתוכל לראות את המחוגים. להבין בשכל ולפענח מה זה אומר עשרה לחמש?

"עוד משפט אחד" היא מבקשת, "- מעבר למה שאמרתי, נראה לי שאנשים גם צריכים לחשוב מה הם עושים בכוחות האלה. לא הייתי רוצה להשתמש ביכולת המשוחזרת שלי ליצור תנועה, כדי להזיק. אם מישהו מקבל מתנה, שהוא יכול לעשות את כל הפעולות באופן טבעי - ודאי הוא לא היה רוצה להשתמש בזה כנגד מי שנתן לו את המתנה הנפלאה הזאת. לא צריך להיפצע חלילה, בשביל זה. עם קצת מחשבה אפשר להעריך, ללמוד ולהכיר טובה למי שאמר והיה העולם. לסיכום אני רוצה לומר, שכדאי לנצל את היכולות שלנו בכדי לעשות טוב ולא חלילה בכדי לעשות את ההיפך".