לפני כמה חודשים, בעודי נוהג ברחובות תל-אביב הסואנים, נחו עיניי על מדבקת "אני אוהב כל יהודי" על פגוש המכונית שלפני. משהו לא הסתדר לי. בחנתי בעיון את נהג המכונית, ואז שוב את המדבקה, ולאחר כמה שניות מצאתי את עצמי צוחק בקול רם. המדבקה נראתה כמו כל מדבקת "אני אוהב כל יהודי" חבדניק"ית אחרת, אך עם שינוי קטן - הייתה חסרה היו"ד הראשונה במילה יהודי, מה שהפך אותה ל"אני אוהב כל הודי".

כשהתקרבנו לרמזור, נעמדתי לצד הנהג ואותתי לו לפתוח את החלון. "אתה אוהב כל הודי...?" שאלתי.

"...מה...?" הוא שאל ועשה פרצוף של מאיפה-הבן-אדם-הזה-נחת-עלי?

"כי יש איזה הודי שאני מכיר", המשכתי, "הוא מחפש איפה להתארח למשך כמה ימים - אפשר אולי אצלך בבית?"

לאחר כמה שניות הוא חייך, ואמר "אחי, אל תהיה כזה כבד. כולה מדבקה."

הרמזור התחלף ושנינו נסענו לדרכנו, ומחשבותיי נדדו למקום אחר וזמן אחר, בהם פגשתי משפחה עבורה לאהוב כל יהודי היא דרך חיים.

שבת בניכר

לפני כמה שנים, טסתי לגרמניה לצורך טיפול רפואי של אחד מבני משפחתי. לפני שעזבנו את הארץ, חבר צייד אותי במספר טלפון של אחד מחברי הקהילה היהודית, בעיר בה היינו עתידים לשהות. לא יועיל, לא יזיק.

הטיפול הרפואי של בן משפחתי היה מתיש, ואילץ אותנו להיות מרותקים לבית-החולים למשך ימי השבוע. בסוף-השבוע תכננו לשכור חדר במרכז העיר ואולי לנסות לטייל קצת. הכל לפי כוחו של בן משפחתי.

איפה כדאי ללון? מה לראות ואיפה לטייל? החלטתי להשתמש במספר הטלפון שנתן לי חברי. מן העבר השני של הקו ענה לי אדם סימפטי בעברית קולחת, הוא התעניין בשלומנו ובמטרת ביקורנו בעיר, ולפני שהספקתי לשאול לגבי המלצתו לבית מלון, הוא הפתיע אותי עם השאלה "ואיפה אתם בשבת?". הסברתי לו, שעקרונית, יש באפשרותנו לשהות בבית-החולים, אבל שחשבנו לשנות אווירה ולשכור חדר במלון ואולי אף לטייל.

"מצוין!" הוא אמר. "אז אתם באים אלינו לשבת. כמה אמרת שאתם? יש לנו מספיק מקום... הכתובת שלנו..."

ניסיתי להתחמק. בכל זאת, אנחנו בכלל לא מכירים ומדובר בטרחה רבה, אבל לא ממש היה עם מי לדבר...

ניסיתי להתחמק. בכל זאת, אנחנו בכלל לא מכירים ומדובר בטרחה רבה, אבל לא ממש היה עם מי לדבר... קיבלתי את ההרגשה, שאני הוא זה שעושה טובה גדולה, בכך שאנחנו מגיעים להתארח, ומעבר לכך, לאחר חמישה ימים ולילות בהם הייתי עטוף בסטריליות של בית-החולים הגרמני, שמחתי על האפשרות לשהות באווירה ביתית.

השבת הייתה נפלאה. האוכל הביתי, האווירה החמה, הצחוק הסוחף של הילדים ומעל הכל, ההרגשה שאתה רצוי. הכל היה כל כך טוב, במיוחד כשנזכרנו מאיפה באנו (בית חולים אפור) ולאן אנו הולכים (בית חולים אפור).

במוצאי שבת הודינו להם מקרב לב, ומיד נשאלנו איפה אנחנו בשבת הבאה. האמת היא, שלא ידענו כמה זמן נישאר בגרמניה, הכל תלוי היה בהתקדמות הטיפול של בן משפחתי. בכל מקרה, למרות השבת הנפלאה שעברה עלינו, תכננתי שנשכור חדר במלון במקום להטריח את מארחינו, אם נאלץ להישאר שבת נוספת בגרמניה.

ביום חמישי הם התקשרו לבית החולים, לברר האם אנו עדיין שם ולהבטיח, שאנו באים אליהם לשבת - "מה פתאום, אין מה לדבר, זה לא טרחה, הילדים נורא יתאכזבו אם לא תבואו...". וכך נתמשך לו הטיפול הרפואי שבעה שבועות, בהם התארחנו אצל אותה משפחה במשך שבע שבתות.

כולנו משפחה

במוצאי השבת האחרונה שלנו, ישבתי במטבח עם אבי המשפחה. אווירת הפרידה המתקרבת, נתנה לי את האומץ לשאול שאלה, שהטרידה אותי זמן רב. "למה בעצם עשיתם זאת עבורנו?" שאלתי בגמגום "זאת אומרת, למה אירחתם אותנו במסירות שכזו...?

הוא הסתכל עלי בתמיהה, כאילו שאלתי אותו "למה אתה מאכיל את הילדים שלך?".

"אתם יהודים! אתם חלק מהמשפחה שלנו." הייתה התשובה.

מאז חלפו מספר שנים.

בן משפחתי שב לאיתנו ושיגרת החיים השלווה, שבה לעטוף אותנו בנעימות. אבל, המשפט של אותו יהודי יקר נחרט בזיכרוני וממשיך ללוות אותי כאוצר רב ערך.

מסתבר, שיש אנשים בעולם, עבורם "אני אוהב כל יהודי", זה הרבה יותר ממדבקה...

"משפחתיות" העם היהודי, היא גם אחת התשובות לתעלומת קיומו הפלאי.

על פי הסטטיסטיקה וקנה המידה האקדמי להיווצרות עמים, העם היהודי לא אמור היה כלל להתקיים ולהישאר מאוחד. בהיותנו מפוזרים על פני כדור-הארץ, ללא מקום משותף, ללא שפה משותפת וללא מאורעות משותפים, הגיוני היה שניטמע בגויים ונעלם כליל מעל מפת ההיסטוריה העולמית. איך בכל זאת התחולל הפלא של הישרדות העם היהודי, ככבשה אחת בין שבעים זאבים? שאלה זו אף התמיהה את הגויים, כפי שניתן ללמוד ממילותיו של מרק טווין: "כולם בני תמותה בעולם, מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים אך הוא נשאר. מה הוא סוד נצחיותו?"

הם פשוט לא ידעו שאנו משפחה, וכמו בכל משפחה, הקשר ממשיך להתקיים גם מעבר לאוקיינוסים וביבשות נפרדות, גם אם מדברים בשפה שונה לגמרי ולא חולקים את אותה תרבות. גם אם לא ממש מכירים...