אצלינו, חציית כביש שלא כחוק היא דבר תורשתי, אבל אמא שלי טוענת שאני זכיתי בזה 'ביושר'.

בוקר אחד, למשל, כשאמי הייתה בערך בת 80, היא קיבלה דו"ח על חצייה לא חוקית של רחוב ראשי בעיר בה היא גרה. בזה כשלעצמו לא היה שום דבר מיוחד, אבל בערך חצי שעה אחר כך, כשמיהרה לצאת ממשרד הדואר שבו שילמה את הקנס, היא הייתה כל כך כעוסה בגלל הסכום שהייתה צריכה לשלם, שהיא שוב חצתה באור אדום וקיבלה דו"ח נוסף. "באותה פינה," אומרת אמא. "זה לא משהו מיוחד? פשוט לא חשבתי. כשהשוטר ראה שזאת אותה הגברת שכבר רשם לה דו"ח מקודם, הוא פשוט היה המום. היית צריכה לראות את הפנים שלו."

"זה היה אותו שוטר?" שאלתי.

"כן, אהה. בחור נחמד כזה."

במשך השנים שכללתי את מורשת אמי למלוא הפוטנציאל שלי, וככל שחלפו השנים, חצייה באור אדום הפכה להיות יותר ויותר משמעותית עבורי. איזו דרך מוצלחת יותר יש לאדם הבודד בעולם הדיגיטאלי הזה לבטא מחאה קטנה ואישית נגד הסטנדרטיזציה של ההמונים (והציוויליזציה בכלל)? זו אחת הדרכים היחידות שנותרו לנו להתענג על פעולה מינורית של חוסר ציות אזרחי, בלי להיכנס לבית סוהר. הרעיון הכללי הוא בערך כזה: אם אין מכוניות, למה שאני אחכה כמו שוטה, רק בגלל שזה מה שכל השאר עושים? האנשים האלה לא מבינים שאני ממהרת? זאת לא הבעיה שלי אם להם אין משהו יותר טוב לעשות חוץ מלעמוד ככה כמו גלמים, רק בגלל שאיש אדום קטן אומר להם "עצור!".

מה שמביא אותנו לאותו בוקר ירושלמי רענן, כשעמדתי בפינת הרחובות שץ - קינג ג'ורג'. הבטתי שמאלה, הבטתי ימינה ושמאלה שוב, ראיתי שאף מכונית לא מתקרבת, והמשכתי ללכת.

"גברת!"

בהתחלה לא קלטתי שמתכוונים אלי.

"גברת! מה את חושבת שאת עושה!"

אל מי מכוונת הצעקה הזאת? פניתי כה וכה והתשובה התבהרה. שוטר זעוף פנים, במדים כחולים ותגים, ניגש ישר אלי. הרגשתי כל-כך חפה מפשע!

גם הוא היה ככל הנראה בחור נחמד, אבל הוא לא היה כל כך נחמד אלי. הוא עשה את התנועה המוכרת - מכוון באצבעו אל הראש, בתנועה סיבובית. החזרתי תנועה משלי - זרועות פתוחות לרווחה וידיים מופנות כלפי מעלה - כדי לרמוז: אדוני הנכבד, הוד רוממותך, למה לכל הרוחות אתה צועק עלי? מה עשיתי?

הוא הצביע לעבר משהו שנמצא איפה-שהוא מעל לראשי, ועיניי עקבו אחריו: רמזור! וואו, מה תגידו על זה? בכזה רחוב קטן וצדדי? באמת, לא שמתי לב.

הוא הורה לי להישאר במקומי, וחצה את הכביש לכיווני. כל חבריי הולכי הרגל הממושמעים - שנמלטו מזעמו - התהדרו בחירותם והמשיכו בדרכם.

השוטר שלף בלוק דפים בגווני ורוד בהיר וירוק-לימון והתחיל לכתוב משהו.

"אדוני השוטר, לא! אתה לא הולך לכתוב לי דו"ח!"

הוא המשיך לשרבט שם משהו במלוא הרצינות, מביט בהפגנתיות לעבר השמים כדי להתבונן ברמזור, ומעיף מבט קצרצר אל זרועו כדי לבדוק את השעה המדויקת.

"אדוני השוטר, בבקשה! אל תרשום לי דו"ח! אתה רושם לי דו"ח?"

הוא מחל על כבודו והעניק לי הנהון קצר בראשו הרשמי בלי להרים את עיניו.

"אוי. אדוני השוטר, בבקשה אל תיתן לי דו"ח! כמה זה עולה?"

בתור תשובה, הוא דחף את הדף מתחת לאפי במהירות, והצביע באצבע המורה שלו. משקפי הקריאה שלי היו בתיק, אז הספרות נראו מטושטשות, אבל לא היה לי ספק שראיתי שם שלוש ספרות - הרבה יותר מדי. ואני כבר ידעתי מה יקרה. אני לא אמצא בול, וייקח לי כמה זמן להגיע לדואר. התאריך האחרון יעבור והם יעלו את הסכום.

"אדוני השוטר, בבקשה אל תרשום לי דו"ח. אני באמת לא רוצה דו"ח."

ואז, אמרתי את אותן מילים הרות גורל: "אני לא אעשה את זה שוב, אני מבטיחה".

בתוך כל אחת משתי עיניי צצה דמעה טהורה. ואז, אמרתי את אותן מילים הרות גורל: "אני לא אעשה את זה שוב, אני מבטיחה."

הוא עצר.

מהר! אמרתי לעצמי, תגידי "בלי נדר"! את הביטוי הזה שאומר "בלי התחייבות", מוסיפים לכל הבטחה מילולית, גם כשהיא רצינית לחלוטין. על פי היהדות, הפרת התחייבות היא חמורה מאוד.

אבל ידעתי שאם אומר "בלי נדר" הוא לא יאמין לי.

הוא עמד שם במשך רגע ארוך, מביט הישר לתוך עיניי. "בסדר." הוא נופף באצבעו. "את אף פעם לא תעשי את זה שוב." ואז קרע את הדו"ח.

שמרתי את הבטחתי. הייתה לי ברירה? אורות מתחלפים לאדום ירוק וצהוב, ואני עומדת כמו גולם, בפינה אחר פינה, בצומת אחר צומת, מחכה ל"צאי לדרך" מהאיש הירוק הקטן.

חלפו חודשים. זה היה בטיול לאמריקה, כשבתוך תוכי התחלתי להיחלש. אולי ההבטחה לא חלה על ארצות הברית? אולי יש רב במקום כלשהו שיתיר לי את הנדר? אבל לא, ידעתי את התשובה, וחיזקתי את אחיזתי.

ואז, בוקר אחד, שוב בירושלים, נחפזתי בשעה 9:05 לשיעור שאמור היה להתחיל ב-9:00. בכל מקום שתביטו ברחוב קרן היסוד, יש עוד רמזור. אורות ירוקים, אורות אדומים, אורות מהבהבים, אורות זוהרים. קחו צעד אחד קדימה או צעד אחד לאחור והאיש האדום הקטן אומר לכם: עמדו!

רצתי אל שפת המדרכה והעפתי מבט לאורך הכביש. האיש הקטן אמר: "עמדי", אבל לא היו שום מכוניות ואני מאחרת לשיעור! חשבתי על ההבטחה ולחישה פנימית אמרה לי זה כבר לא משנה, אז חציתי.

התקרית לא התרחשה באותו בוקר, אלא חצי שנה לאחר מכן, לאחר חציות רבות באדום. ומאז אני רוצה לספר את הסיפור, אבל לא היו לי - ועדיין אין לי - מלים לתאר את מה שקרה כשירדתי משפת המדרכה והתחלתי לחצות את חצייתי הלא-חוקית. איך לתאר את המהירות האדירה של הפגזים שהתפוצצו סביבי - טיל ענק, בגודל של אוטובוס, בחריקת בלמים נוראית, עוצר במרחק שערה ממני.

אחר כך הסתבר, שהעירייה יצרה נתיבים דו סטריים נוספים עבור התחבורה הציבורית, עם מערכת רמזורים עצמאית, כדי לנתב טוב יותר את התנועה הכבדה בקרן היסוד. אני הבטתי שמאלה, ולא הבחנתי שאוטובוס שועט לעברי מימין! טיל בעל מטען כבד, מתקדם במלוא המהירות לאורך הנתיב הריק.

העולם נעצר. קפואה בזמן באמצע הרחוב, עמדתי בדממה, שתולה במקומי מרוב הלם ואימה. האוטובוס המסיבי התנשא מולי - נורותיו הגדולות והעגולות כמו שתי עיניים חודרות - ופניו הכועסות של הנהג נועצות בי מבט זועם מבעד לשמשה הקדמית, כשהוא עושה את התנועה של את נורמאלית?! מכוניות האטו מסביב, נהגים, הולכי רגל ועוברי אורח נעצו עיניים סקרניות, נוזפות ומזלזלות, ונהג באוטובוס אחר, שראה בדיוק מה קרה, עצר באמצע הרחוב כדי לצעוק מהחלון הצדדי, "אידיוטית! רוצה להרוג את עצמך?"

הוא צדק. הייתי כל כך קרובה למוות, שיכולתי לחוש את נשימתו החמה בעורפי... הדרך שבה הרים לפתע את ראשו... והצל הכבד שנמלט במהירות אל תוך החשיכה שממנה בא. אם הנהג היה מביט לצד אחר באותו רגע או מפהק או מתעטש... אילו לא היה בולם בשבריר של שנייה...

הכרת התודה הגיעה מאוחר יותר. לעת עתה, הייתי כלי מלא בושה וכלימה, טיפשה רועדת בלי שליטה. השלכתי את חיי בלי מחשבה אל זרועות המוות כי מיהרתי.

שמעתי את קולה של אמי בתוך לבי, למרות שהיא נפרדה מהעולם לפני זמן רב. מה היא אמרה? תפסיקי לחצות באור אדום!

ואלוקים אמר: בתי היקרה, אל תפרי את הבטחתך.

*המאמר ראה אור לראשונה בעיתון 'המודיע'.