אני גרה בירושלים, עיר הנצח. ירושלים של זהב. ירושלים, לב העם היהודי.

אני הפשוטה, שנולדה בעיר ניו-יורק, וגדלה באוהיו - ארה"ב, אני הבלתי מיוחדת בכלום, גרה כאן בירושלים!

מדהים.

המלך דוד פסע על ההרים אלה - אותם הרים שעליהם אני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים תקועה בפקק... הוא פסע ואני נוסעת, אבל אלה אותם הרים, אותה אדמה, אותם שמים ממעל. המלך דוד, שמואל הנביא, רבקה ורחל, ריש לקיש, ו... אני.

משה רבנו - הוא לא זכה להגיע לכאן, למרות שנכסף כל כך. אני כן. לא ייאמן.

לא עוד שיירות מדבריות כדי להגיע לכאן; כל מה שצריך זה רצון ושאיפה, וכרטיס טיסה באל-על.

אני. אני הפשוטה. כאן בעיר המקסימה הזאת ובארץ אשר עיני ה' בה תמיד, צופות היישר אלינו. המקום שעליו נאמר: "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון" [כתובות קי"א ע'א)! אתם תופסים? כתוב שם כל הדר בארץ ישראל! זאת אומרת - גם אני.

אשריי שאני חיה בדור שבו כל כך פשוט לגור כאן. אשריי שאני חיה כאן, בארץ הקדושה והמדהימה הזאת. זאת לא רק הקדושה, וזה לא רק הנוף, וזו לא רק השאיפה הנושנה, שמתחילה לפני אלפי שנים. זה לא רק לשבת בשורה הראשונה של ההיסטוריה בהיווצרותה.

אלה האנשים, האנשים של ארץ ישראל, בכל מקום סביבי, מגשימים ומחיים את מושג קיבוץ הגלויות - מארבע כנפות תבל - ומאפשרים לי להשתלב בעם הקדוש הזה, במקום הקדוש הזה.

יש בעיות? עצבים? אכזבות? כמובן. אבל זה תמיד היה ככה. כך ה' עשה את זה. מערכת שבה מובנות אכזבות ובעיות. הוא זה שרצה שנהיה קבוצות שונות בתוך עם אחד (רק תראו איך שהוא אירגן אותנו במדבר - 12 דגלים להפריד בין השבטים, במקום יחידה הומוגנית אחת).

אז הבת האשכנזיה שלי אוהבת סחוג תימני חריף, ואני משתגעת על הימים שלפני יום כיפור, שבהם נשים נושאות עופות חיים באוטובוסים הציבוריים, בסלים, כדי לעשות כפרות בדרך האמיתית, כמו שהאמהות שלהן עשו בבית (ולא כמו שאני, עם מטבעות כסף במטפחת לבנה וסטרילית).

נכון, אני מחכה בתור, אבל בארץ - ותמיד יש דברים יפים לראות תוך כדי המתנה.

מקום שבו היעילות הינקית שלי מרכינה ראש מפני מנהלים "סוציאליסטים", שעומדים פסיביים ומאפשרים לתורי האנשים הממתינים להתארך ולהתארך. נכון, אני מחכה בתור, אבל בארץ - ותמיד יש דברים יפים לראות תוך כדי המתנה. למדתי אפילו להעריך את "החוצפה הישראלית", שהיא שינוי מרענן מהאדיבות המיכנית, השטחית, שמוצאים בחו"ל.

כאן בישראל, כולנו חלק מהפסיפס המקסים שנקרא ירושלים - בעיר הבחירה האלוקית בארץ הבחירה. לא ייאמן! ואני חלק מזה?!!!

מקום שבו 11:30 בלילה זה נורא נורא מאוחר, מקום שבו ילדים בני חמש נשלחים לעשות לבד קניות במכולת, ושבו אורחים מארצות אחרות ממשיכים להגיע אלי כדי לישון ולאכול במשך "כמה ימים" כי הם השכנים של החברה של בת דודה שלישית שלי.

מקום שבו האוטובוסים דחוסים באנשים שישמחו לעזור לי אם רק אזדקק, ושבו זרים נוזפים בילדים שלא נתנו את מקום הישיבה שלהם לזקנים או לנשים הרות.

מקום שבו ילדים מורגלים לסייע לקשישים זרים לשאת את הסלים שלהם, ושבו בני העשרה מארגנים תורנויות בבתי חולים כדי לעזור לשכנים, ולחברים של השכנים, ולחברים של החברים. מקום שבו נורמלי לקבל עצות חינם איך להלביש את הילדים שלך ("שימי כובע על האוזניים של התינוק, יש רוח פרצים..."), ואף אחד לא חושב שהוא חטטן אם הוא שואל אותך כמה עולה משהו - אפילו אם זאת הדירה שלך.

מקום שבו קבוצות תהילים פועלות ברוב השכונות, ומזוזות קבועות בכל דלת של כל חנות ומבנה ציבורי או ממשלתי, שלא לדבר על כל הבתים. שבו נהג מונית שמעולם לא פגשת בעבר רוצה להלוות לך 50 שקלים, במקרה שייגמר לך הכסף על חוף הים ("תחזירי לי את הכסף בדואר").

מקום שבו אנחנו חיים חיים יהודיים בכל מישור, ותורמים לעם היהודי ולהיסטוריה של עמנו על ידי בניית ארצנו וחיזוק נוכחותו של העם בארץ הבחירה. לא עמידה בשוליים, אלא ישיבה ממש באמצע המגרש.

החלום עדיין אינו מושלם - יש לנו המון בעיות והרבה מחלוקות. אבל האלוקים אוהב אותנו, ואת ארצנו, בכל מקרה. ואנחנו בדרך להגיע לשלמות. כן, יש המון עבודה. אבל, כמה נפלא - כמה חשוב - שאני יכולה להיות חלק מהעבודה הזאת! חלק מהתיקון של אותם דברים, עם ההזדמנות לקדש את שם האלוקים יום יום, שעה שעה.

אני מודה לך ירושלים, שאפשרת לי לפסוע ברחובותיך, ואני מודה לך אלוקים שנתת לי להיות חלק מכל זה, כאן, בארץ האהובה עליך ביותר, במולדת הנחשקת.