באחד מלילות האביב - הלילה המפורסם בהיותו שונה מכל שאר הלילות - ישבנו סביב השולחן, קראנו את ההגדה והגענו למילים: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם."

האם היה זה בראשית שנות השמונים כשגרנו ב"מעלה עמוס", התיישבות במדבר יהודה? יחד עם 20 זוגות צעירים אחרים, עברנו לאותה חלקת אדמה נידחת בעידודו של אריאל שרון, שנוכח באופן אישי במסיבת העלייה לקרקע. איש לא התגורר בשטח שומם ויבש זה מאז ימות התנ"ך, בהם פסע הנביא עמוס (שעל שמו נקרא הישוב) על אדמת הטרשים. כשרוחות המדבר נהמו סביב קרוואן הפח הקטן שלנו - אחד מעשר 'קופסאות' זהות שהונחו בשורה על הגבעה הסלעית - שתינו את יינן של ארבע הכוסות ושרנו "חד גדיא". אילו צעדנו החוצה אל תוך ליל השְׁחור הרחב על מיליוני כוכביו, מבטנו היה נתקל בכל עבר בגבעות טרשים - גבעת טרשים אחר גבעת טרשים אחר גבעת... לכל מלוא העין. והרחק במזרח היינו מבחינים בים המלח המנצנץ לאורו של הירח המלא.

מעט צפונה יותר, יכולנו לראות את ההרודיון, הר שנמצא במרחק כמה קילומטרים ממעלה עמוס. עד כה הוא נראה בעיני כחלק רגיל ממתווה הנוף. באותו הלילה, הייתי מודעת לנוכחותו המרושעת לאורך כל הסדר - צל מתנשא בירכתי מוחי. בדיוק נרצח שם יהודי, בעל ואב מההתיישבות הסמוכה, תקוע. מילות ההגדה הזדקרו אל עיני מתוך הדפים:

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

אולי היה זה דווקא באביב 1990 - כמה שבועות לאחר מלחמת המפרץ. חודש וחצי קודם לכן, בפורים, סדאם חוסיין לפתע - באופן בלתי צפוי לחלוטין! - נכנע, ואנחנו היינו עדיין המומים, שמחים. באיזו שמחה, באיזו קלילות, קרענו את כיסויי הניילון מעל לחלונותינו, פתחנו את הבית, הנחנו לרוח החמימה לחדור לחדרינו האטומים לשעבר. איך שאור השמש שטף את ליבותינו בעליצות! הניקיונות לפסח מעולם לא היו כל כך מענגים!

ישבנו סביב שולחן החג עם גביעי הבדולח ומפת השולחן הלבנה שעליו וקראנו את ההגדה:

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

או אולי זה היה ב-2002? האינתיפאדה יצאה מכלל שליטה והייתה לשריפה שאף-אחד לא היה מסוגל עוד לכבות. חששנו לצאת מהשכונה שלנו בירושלים במשך שבועות, חודשים. חסל סדר נסיעות באוטובוסים, טיולים בעיר. אמהות כינסו את ילדיהן בבתים וסגרו את הדלתות. וכעת, שוב הגיע חג החירות, אבל כאשר בעלי קרא: דם, צפרדע, כינים... דבר, שחין, חושך, מכת בכורות, הדהדה בחשיכה נהמתו המרתיעה של רעם. התבוננו מבעד לחלונות, מבולבלים. אילו רעמים מפחידים, איזה ברד רוגז ורועש! לאורך כל הסדר ליוותה אותנו מוסיקת הרקע של סערה אלימה באופן מוזר.

רק כאשר הסתיים החג שמענו שבזמן שבו חגגו היהודים בעולם כולו את חירותנו, פוצץ את עצמו מחבל מתאבד, שליח החמאס, במלון פארק שבנתניה, רצח 30 יהודים ופצע 140 - 20 מהם קשה.

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

במשך שנות חיי, מצאה את עצמה מדינת ישראל פעם אחר פעם ניצבת על סף תהום שממנו לא יכולנו לראות מוצא. ופעם אחר פעם, המשבר נמוג באיזשהו אופן מוזר ובלתי צפוי.

לפני כמה שנים, לאחר פיצוץ אכזרי וקטלני במיוחד ברחוב בן יהודה, התגברתי על האינסטינקט הטבעי להסתתר בתוך ביתי ועשיתי את דרכי העירה. היה בזה משהו כפייתי: הייתי חייבת לראות את המקום בעצמי לפני שינקו כל עדות לפיגוע.

לעולם לא אשכח את החורבן שהכה בי כשצעדתי ברחובות.

לעולם לא אשכח את החורבן שהכה בי כשצעדתי ברחובות. חנויות מגודרות, בתי קפה סגורים, מדרכות שוממות באמת. לאחר למעלה משנה של אינתיפאדה, מרכז ירושלים נראה כמו עיר רפאים. שני בלוקים שלמים של בניינים הוקפו בסרט צהוב של 'זירת הפשע'. כתמי דם ניקדו את האבנים שתחת כפות רגלי! כשנשאתי את עיני, אל מעל לזגוגיותיהם המנופצות של חלונות הראווה, ראיתי נתזי דם! מה קורה לנו? היכן את, עירי האהובה?

כמו פיסת נייר קטנה הנסחפת עם הרוח, תעיתי המומה לכאן ולשם, לאורך המדרחוב של בן יהודה, עד שעצרתי מול חנות אחת שדלתותיה היו פתוחות. נמשכת אליה כמו פרפר אל האור.

זאת הייתה חנות מוסיקה. נכנסתי.

גבר צעיר ישב מאחורי דלפק הזכוכית, מתעסק בקופה הרושמת. על המדפים מאחוריו היו טייפים של סוני, ווקמנים ונגני סי-די. "אפשר לעזור לך?" הוא שאל.

לא הייתה לי תשובה מוכנה מראש.

"טוב שאתה כאן", אמרתי.

הוא משך בכתפיו.

"מה אתה חושב שהולך להיות?"

הוא הניד את ראשו בתנועה מהירה כלפי מעלה - מרים את זרועו ונועץ מבט בתקרה.

הבנתי את הרמז הישראלי כל כך. הוא, עם התספורת הפנקיסטית שלו, בלי כיפה לראשו, הסביר לי בידיו של מי מונחת התשובה.

"זה לא יהיה ככה תמיד", הוא אמר לי.

"זה לא?" שאלתי. הרגשתי כאילו הבחור הזה משליך לעברי חבל הצלה ארוך, ואני מיהרתי לתפוס אותו בשתי ידי. "באמת?" אמרתי, "נראה לך?" כל-כך רציתי להאמין!

"כן. זה לא יימשך לנצח."

והוא צדק.