חבר קרוב היה לי ג'יי, שרק מתי-מעט (בעיקר גבאים ברחובות וכן הרב גלוכובסקי) הכירוהו גם בשמו העברי, משה-זעליג. אחד משני חברים אותם איבדתי, האחד במותו והשני בחייו.

מעולם לא הכרתי איש נוגה, מהורהר ושקט כמותו. הוא היה חכם, עמקן, בעל סקרנות עצומה, איש ספר, עדין-נפש, מורה לחיים, אמן המילה הכתובה ולשון ההמעטה (אנדרסטייטמנט), בעל ואיש משפחה למופת, שבאופן סמלי - מקור הכנסתו העיקרי במשך שנים היו תמלוגים על סרט הדרכה לשמרטפים, שהפיק בארה"ב בשנות ה-80'. במובן זה הוא היה בייבי-סיטר רוחני שהתווה הוראות הפעלה לדור שלם, בעיקר אנגלו-סכסי, אשר קרא בשקיקה את כל הטורים שכתב. ג'יי "לקח" את רעיונות החסידות ברצינות רבה ונתן להם ביטוי מחודש בשפתו העשירה ובסגנונו הייחודי.

תמיד היה מה ללמוד ממנו. וההומור הזה, של מי שלא לוקח את הדברים - וממילא את עצמו - ברצינות רבה מדי, אלא בחיוך של ביקורת עצמית, שבה את לבי. לא רק המחלה עצמה וההתמודדות עייפו אותו, אלא גם מה שספג וראה בחייו עוד לפני שלקה בה: הקרינה שספג בצ'רנוביל והמוטציות הגנטיות הזוועתיות שראה אצל ילדי הדור השני לדליפה הרדיו-אקטיבית, שהוא שימש גשר בינם לבין הממסד הרפואי ובינם לבין התקשורת. בגבור עליו מחלתו, היינו מתנהלים בצעדים איטיים ומדודים אחרי שחרית של שבת, מבית-הכנסת אליו הביתה, מהלך שלושים מטר. בכוונה תחילה לאט, לאט, להרוויח עוד קצת זמן שיחה. ידענו שהסוף קרוב ורצינו להספיק כמה שיותר.

שאלות רבות היו לג'יי אל הקב"ה בשל מחלתו, והוא לא היסס להפנות אותן אליו

שנינו עסקנו - אמנם לא באותה תקופה - באותו מקצוע. שנינו גילינו - כל אחד בעיתוי אחר, אבל באותן נסיבות ממש - את הקללה שבאורח החיים המודרני, המתועש, הרווי במתחים, ושנינו הבנו (או חשבנו שהבנו) מה היינו רוצים לשנות אילו היה לנו קצת יותר אומץ: חזרה לחיים של פשטות מרצון, צריכה של מזון נקי, לא מעובד, לא מהונדס גנטית, נקי מחומרי הדברה, להוריד הילוך, לעצור את מרוץ החיים המטורף ולרדת מהרכבת, להתפרנס מעמל כפיים. עבורו, התובנה הזו באה מאוחר מדי, כאשר אי אפשר היה עוד לתקן; וכשהבין שהישועה לא תצמח לו מרופאים קונוונציונאליים (אותם, לדעתי, תיעב), נסע - כמדומני פעמיים במהלך מחלתו - לג'ונגלים של דרום-אמריקה, שם רקחו עבורו עשבי מרפא שהקלו במעט על כאביו והעניקו הפוגה זמנית, לפני שהסרטן חזר מהפרסומות והחל מתפשט במהירות גדולה יותר.

הרבה קווי דמיון היו בינינו. הסתכלנו על העולם דרך משקפיים דומים. שנינו אימצנו את ההבנה שהבדל אמיתי בין אופטימיסט לפסימיסט כמעט ואינו קיים; שהרי מהו בעצם פסימיסט אם לא אופטימיסט בעל ניסיון מצטבר. הטורים שאותם כתב - פנינים של ממש, שחלקם חולקו כתשורה לאורחים בשמחת הנישואין של בנו נתנאל - לא תמיד הסגירו את הצד המורכב הזה באישיותו.

שאלות רבות היו לג'יי אל הקב"ה בשל מחלתו, והוא לא היסס להפנות אותן אליו. ולא כמבעט, חלילה, כלפי מעלה, אלא כמשתאה - בסקרנות שהיא כמעט כגוף שלישי המסתכל מהצד - מה מייעדת עבורו ועבור בני משפחתו "התוכנית הגדולה" של "המהנדס הגדול", ומה הלקח שמבקשים ללמד אותו כדי שיוכל לשפר ולתקן. פעם אחת סיפר לי שהמחלה לימדה אותו להתפלל כמו שצריך, להודות בכל רגע ורגע על מה שצריך, לסבול כשצריך, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הוא לא התמרמר, ואם-כן, לא ראו את זה עליו. הוא קיבל עליו את הדין בהשלמה מלאה, ומתוך מה שאני ראיתי כשקט נפשי.

הצטערתי שלא נפרדתי ממנו כראוי לפני שעצם את עיניו, ואני מקווה שאני עושה זאת כעת.

מתגעגע אליו נורא.

רק שבי על הספה ותסרגי רק שבי על הספה ותסרגי, אמא - ואם תעשי כן, אני אחצה את הרקיע, אגלה מהיכן מגיעה הקשת בענן, אחפש מלאכים בחושך ואלמד לשיר מתוך נבכי ליבי עד שאירדם כשראשי בחיקך.