זה כבר הפך לריטואל החוזר על עצמו: כל אימת שנדמה כי הגענו אל המנוחה והנחלה, המצב הביטחוני טורד מחדש את שלוות הנפש. מתי כבר לא נרגיש יותר מאוימים בקיומנו? מתי תהפוך ישראל ל"מדינה שכיף לחיות בה", כהבטחתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בנאומו בכנסת. מתי נהיה כבר מדינה נורמלית ככל המדינות?

בינתיים, ישראל עודנה מדינה חסרת נורמליות, שלא כבלגיה, צרפת או בריטניה; אפילו לא כארה"ב. ישראל איננה מדינה חופשית, כי אזרחיה נתונים למעשי טרור אכזריים ומפתיעים. ישראל איננה מתנהלת באופן שגרתי. וישראל מפגינה חריגות או סטיות בהתפתחותה ההיסטורית, בייחוד בהתפתחותה הלאומית.

מראות ההרס בצפון ובדרום הארץ הם רק דוגמא עדכנית ואחרונה (לעת עתה) למצב א-נורמלי מצער. כאילו ש"מדינה שכיף לחיות בה" כוללת ערובה להתנהגות החמאס והחיזבאללה? כן, מדינה שכיף לחיות בה תלויה במידה רבה בחיים של שלום עם שכניה. כל אימת שאין שלום אמת עם השכנים, אין מה לצפות לחיים נורמליים בארץ.

המסאי המנוח יורם ברונובסקי היטיב לבטא את הפער בין המצב הנתון ובין השאיפה לשלום אמת:

"מחשבות השלום שלנו הן בעצם מחשבות על חיים שיש בהם הווה. מצד אחד אנחנו מנסים להביא את השלום במין עכשוויזם משיחי, נחרץ, התובע הגשמה מיידית של העתיד, הגשמת החלום בבהילות ובדחיפות, אבל מצד שני חלום השלום הוא חלום על הווה המתבטא בסדר של ציוויליזציה, של עיר, של יום-יום, של תרבות שבה העבר קיים אבל אינו מושלך לתוך ההווה והעתיד. זו מין אוטופיה, חלום על נורמליות שאנו רוצים שתתרחש אך גם חוששים מהתמודדות איתה" (הארץ, 26.1.2001).

בריחה מהגורל היהודי

ואולי ישראל אינה צריכה להיות "מדינה נורמלית", משום שפירוש הדבר נטישת התפקיד ששמור לה ולעם היהודי כולו: עליה להציב לפני העולם מודל מוסרי נעלה, כיאה לעם הנבחר, ולהציע "תיקון עולם" למצוקות שיוצרת הגלובליזציה. כדברי הפילוסוף מרטין בובר:

"נפל בחלקו של זמננו להפריד את שתי החטיבות הממוזגות מאז ומעולם, את הלאום היהודי מהדת היהודית ולכונן כל אחת מהן לחוד, אומה ככל האומות ורליגיה ככל הרליגיות. (...) המחשבה הציונית סבורה, שאין צורך אלא להתקין את התנאים לחיי עם נורמליים, וכל השאר יבוא מאליו. זוהי טעות מסוכנת. כמובן טעונים אנו תנאיי חיי-עם נורמליים, אבל בשבילנו אינם מספיקים. איננו יכולים לשים במקום אותה ההנחה הנצחית של קיומנו את 'הנורמליות'. אם לא נשאף אלא להיות נורמליים, סופנו שלא נהיה כל עיקר. הערכים הגדולים שיצרנו נולדו מזיווגם של עם ואמונה. איננו יכולים לשים במקום זיווג זה אסוציאציה טכנית של אומה ורליגיה, מבלי שיגרום הדבר לעקרות. מחוץ לאחדותו ויחידותו של ישראל - אין תחיית ערכיו" ("עם ועולם", עמ' 132; ההדגשות שלי).

באופן דומה הגיב הפילוסוף היהודי-גרמני הרמן כהן, כששמע שהציונות מבקשת לברוא "יהודים חדשים ומאושרים יותר", ענה בזעם טיפוסי לסטואיקן זקן: "אהה! עכשיו החבר'ה האלה גם רוצים להיות מאושרים!". לדעתו, על היהודים מוטל "להוסיף ולחיות בקרב האומות, לשמש טל משמים, להישאר בקרבן ולהיות להן מועילים".

עשרות שנים מאוחר יותר, כתב האינטלקטואל היהודי ג'ורג' שטיינר:

"ישראל היא בגדר 'נס הכרחי'. תקומתה, עמידתה העקשנית כנגד כל הסיכויים הצבאיים והגאו-פוליטיים, הישגיה האזרחיים - כל אלה מנוגדים לכל ציפייה סבירה. כיום ישראל מתבוננת בסיפוק פרדוקסלי בסימני הנורמליות: שיעורי הפשע, השחיתות, הבינוניות הפוליטית וההמוניות של חיי היום-יום שכל האומות והחברות בכל מקום ניכרים בהם. בַּמָקום שרעמו דבריו של ירמיהו עומדים עכשיו בארים ומועדוני חשפנות.

"אבל זה המקום שבו אני עומד מלכת. במובן מסוים, כך אני מרגיש, תהיה זו שערורייה (מילה תיאולוגית במקורה) אם אלפי שנות התגלות והתגייסות לעמוד בסבל, אם ייסוריהם של אברהם ויצחק, מהר המוריה ועד אושוויץ, אם כל אלה יתמצו בסופו של דבר בהקמתה של מדינת לאום חמושה מכף רגל ועד ראש, ארץ ככל הארצות, עם בורסה ופשע מאורגן. ה'נורמליות' לא תהיה ליהודים אלא דרך אחרת להיעלם" ("אראטה - מאזן של חיים", הוצ' עם עובד, ת"א 2001).

השאיפה לברוח מ"הגורל היהודי" עמדה מאז ומעולם בבסיס תפישתם של אבות הציונות, מימין ומשמאל. הם השתוקקו ל"נורמליזציה" של הקיום היהודי. בנימין זאב הרצל סבר שמדינת היהודים תפתור את בעיית האנטישמיות, או לפחות תנטרל אותה. וראשי הציונות, בעיקר מהזרמים הסוציאליסטיים, שאפו ליצור "יהודי חדש", בניגוד ליהודי הגלותי שלא היה מחובר לאדמה ולא עסק בעבודה יצרנית.

הסופר ארתור קסטלר, שהתנדנד בין קומוניזם לציונות בין שתי מלחמות העולם, טען כי נהפך לקומוניסט משום ששנא את העני ונעשה ציוני כי שנא את היהודי. גם האגף הימני של הציונות ראה במדינה עצמאית, בעלת צבא וגאווה לאומית, את הנוסחה לחיים נורמליים "ככל העמים".

ההתנתקות והקמת גדר ההפרדה, מדגישות את חוסר היכולת להביא לנורמליזציה של הקיום היהודי באזור.

הפתרונות המדיניים ההולכים ומתגבשים באחרונה, רק יבליטו את מצבם הלא-נורמלי של היהודים במזרח התיכון. כיום אי-אפשר להימלט מהמסקנה שההתנתקות והקמת גדר ההפרדה, בכל תוואי באשר-הוא, מדגישות את חוסר היכולת להביא לנורמליזציה של הקיום היהודי באזור.

מובן שאין זה אומר שחזרנו לגטו, ואין הבדל בין חיים במדינה ריבונית לחיים בגלות. אולם, צריך כיום להכיר בשתי עובדות יסוד, שהציונות לרבדיה לא תמיד הכירה בהן בעבר:

העובדה הראשונה היא שהאנטישמיות מתגלה כגורם קבוע בקיום היהודי, ומדינת ישראל לא רק שלא פתרה את הבעיה, אלא הפכה למקור נוסף לשנאת יהודים. עובדה היא שלא די שהציונות לא שמה קץ לאנטישמיות, אלא הפכה אותה לאנטישמיות גזענית. עובדה היא שגם השואה וגם מדינת ישראל לא שמו קץ לאנטישמיות, וזו הולכת ומקבלת צביון אנטי-ציוני קנאי וקיצוני.

אם נועדה הציונות ליצור אזור סטרילי מאנטישמיות בבית הלאומי בארץ ישראל, מתברר שאזור כזה לא נוצר, ולא רק שאינו נוצר אלא להיפך - הוא מסייע להפצת החיידק האנטישמי לכל מקום בו יושבים יהודים. העימות במזרח התיכון גולש אל רחבי העולם, ויהודי התפוצות מוצאים את עצמם בחזית.

הלא האנטישמיות הערבית היא אחד מתוצרי הפעילות הציונית בארץ ישראל. במקום ליצור אזור שבו אין אנטישמיות, יובאה האנטישמיות לאזור. יהודי ארצות ערב חיו בשלום בין-דתי עם שכניהם המוסלמים האדוקים. מה השתבש כאן, בארץ ישראל, שמתקיימת בה מלחמה בין-דתית מוסלמית-יהודית-נוצרית?! רוצה לומר, הציונות תרמה ליבוא האנטישמיות למזרח התיכון במקום ליצור אזור נקי ממנה. האם יכלה בכלל ליצור אזור שכזה?!

"הנחת יסוד של החינוך הציוני שקיבלתי היתה כי מדינת ישראל היא התשובה לבעיית האנטישמיות, ובימים אלה ההנחה קצת מתערערת", כתבה הסופרת והפובליציסטית הישראלית גַיִל הראבן. "ההיסטוריה איננה ניסוי, אין לה קבוצת ביקורת, ולפיכך איננו יודעים איך היתה נראית האנטישמיות באלף הנוכחי אלמלא מדינת ישראל היתה קיימת. אולי היתה פחותה ואולי מחרידה עוד יותר. אבל, כאשר עשירים להשחית בונים לעצמם חדרי הישרדות, אי-אפשר להמשיך לחנך ולהגיד לילדים שמדינת ישראל הוקמה כדי שליהודים יהיה מקום בטוח. ההפך הוא הנכון: ריכוזם של יותר מחמישה מיליון יהודים על חלקת אדמה צרה, מצטייר כעניין מסוכן" (מעריב, 9.11.01).

(אגב, למי שחושבים ש"אנטישמיות" בהגדרתה מכוונת גם כלפי ערבים, בהיותם שֵׁמִיִּים, נבהיר שהמונח, שנטבע במאה ה-19 על ידי העיתונאי הגרמני וילהלם מאר, מציין באופן מובהק שנאת יהודים. לצורך העניין, הנאצים אף נתנו לערבים "הכשר" שאינם שֵׁמִיִּים. חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, המנהיג הערבי-מוסלמי, ידידו ובעל בריתו של אדולף היטלר, ישב בזמן המלחמה בברלין, והיה שותף פעיל לתכנית השמדת היהודים).

השעיית ההיסטוריה

אבל יותר משיטריד אותנו הצורך בניפוח תופעת האנטישמיות למטרות מניפולטיביות, צריך שתטריד אותנו התפתחות אחרת: מדינת ישראל ניסתה ומנסה עדיין להצדיק את קיומה בכך שהיא הפתרון ליהודים הסובלים מחמת ידה של האנטישמיות בעולם, בין בהציעה מקום מקלט ובין בהזקיפה את הגב היהודי השפוף. אלא שמה שקורה בעידן העכשווי, הוא שיהודי התפוצה נהפכו לבני ערובה של המפעל הציוני בארץ ישראל. יהודי התפוצות נהפכו, ולא מבחירה, לבני ערובה בידי הקונפליקט הישראלי-הערבי (התופעה המכונה בשנים האחרונות על ידי ההיסטוריונים: "האנטישמיות החדשה"). נמצא אפוא שהנורמליזציה הציונית לא גאלה אותנו מ"שאלת היהודים" ואף החריפה אותה.

העובדה השנייה היא שקיים פער גדול בין המשטרים במזרח התיכון לבין ישראל. כל עוד ישראל מוקפת במשטרים רודניים המתאפיינים ברמיסת זכויות אדם ובפונדמנטליזם דתי - היא תתקשה, או לא תוכל כלל, להשתלב כאן. השאיפה הישראלית לתרום לפיתוח האזור ולקידומו נתפשת בעולם הערבי כהתנשאות יהודית, ומעוררת דימויים אנטישמיים קיצוניים.

אלה עובדות שקשה לשנותן, והן מכתיבות לנו סדר יום לא-נורמלי במזרח התיכון, בניגוד לתקוות של אבות הציונות. כפי שהיטיבה לעמוד על כך הפרופ' רחל אליאור, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, כשנדרשה להסביר לי היסטורית את שאלת הנורמליות שהציונות רצתה לפתור עם הקמת המדינה, כדי שלא נרגיש יותר מאוימים בחיינו הקיומיים:

"תושבי ישראל מעולם לא זכו לחיים נורמליים, בין השאר משום שהנחת היסוד הציונית - 'עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם' - הייתה נכונה רק בחלקה הראשון. בעוד שאין ספק בכך שאנחנו היינו 'עם ללא ארץ' מזה אלפיים שנה ושילמנו על כך מחיר כבד מנשוא, הרי שאין זה נכון ש'הארץ הייתה ללא עם'. עמים שונים חיו כאן במהלך הדורות כשאנחנו היינו בגלות, מאז העת העתיקה ועד לעת המודרנית. וכששבנו לארץ במאה השנים האחרונות פגשנו בהם לטוב ולמוטב.

"מערכת היחסים הקשה עם העם הפלסטיני והעולם הערבי, הנובעת מהעובדה הטראגית ששני עמים טוענים לאותה ארץ, ומשעה שאנחנו חזרנו להיסטוריה המזרח-תיכונית, השעינו את ההיסטוריה שלהם - מונעת מאיתנו חיים נורמליים וגוררת אותנו למלחמות חוזרות ונשנות. ואי-אפשר להתעלם מכך או לפתור זאת רק בכוח הזרוע. לא רק לנו יש מיתוס, היסטוריה, כתבי קודש, חלומות וזיקת בעלוּת שקשורים בארץ הקודש, בארץ ישראל ובמדינת ישראל. גם לשכנינו יש ודאי לא מעט מכל אלה, ועל כן אנחנו מוצאים את עצמנו במצב של 'קואליציה של כאב ואופוזיציה של חלומות'. והנורמליות איננה מנת חלקנו וקרוב לוודאי שגם לא תהיה, שכן שני העמים הם דיירים קבועים בארץ זו ולא אורחים המתעתדים להיעלם".

חיים על החרב

כך שיאמר כי ימינו אלה אינם יאים להלל את הנורמליות שאליה דימינו להגיע אחרי עשרות שנים של "חיים על החרב". עם ירידת רף התקוות לשלום, בו תלויה הנורמליות המיוחלת, הגיעה העת לשוב ולעיין באתגרים של "תיקון עולם" על פי מוסר הנביאים. אלה אתגרים שעלולים אולי להיתקל בתגובה ישראלית צינית, אך מעיקרם הם הכרחיים בעִתות חירום.

כפי שהסביר לי המשורר יוסף עוזר: "צריכים להיאבק על משמעותה של ההשתרשות המוזרה שלנו בארץ ישראל. ראש הממשלה אהוד אולמרט אמר בנאומו בכנסת שהמאבק שלנו הוא כדי שהנערה משדרות תוכל לחלל בחליל והסבתא מנהריה תוכל לשתות קפה במרפסת - כוונתו לנורמליות של החיים. והאמת היא, שאם נשאף לנורמליזציה הזו, שהיא נורמלית לכל עם - לצרפתי לבלגי ולשוודי - נשמיט את השטיח מתחת לרגלינו. הפלסטינאי ה'דל' שהפך לדויד, נלחם למען ירושלים. בכל הסמלים של ארגוני המאבק הפלסטיני המזוין יש מפה: מפת ישראל. כל מה שיש בין הים התיכון לבין הכנרת וים המוות. הפלסטינאי שם את הכוונת ומכוון בדיוק למטרה: ירושלים. הם רוצים את ירושלים לא בשביל לעשות בה מדרחוב יותר יפה. הם חיים יפה בלי רחובות עם גינון ומדחנים אוטומטיים. הם רוצים את ירושלים כי להם היא עילת העילות. מהי המסקנה שלנו לכך? יגידו מי שיש להם מוח בקודקוד".

ואולי בכלל לא מדובר ב"ריטואל החוזר על עצמו"? אולי מעולם לא הגענו אל המנוחה והנחלה, כפי שסבור הסופר אהוד בן עזר: "מעולם לא הגענו אל הנורמליות, שבשנים הראשונות לאחר השואה ולאחר קום המדינה חשבנו שהגענו אליה. המצב שלנו לא מחריד, הוא פשוט מצב של מדינה שעדיין נלחמת על קיומה"? או שאולי כפי שאומר לי פרופ' אסא כשר: "חשבנו שהפרויקט של הקמת מדינה נורמלית מצריך רק שורשים היסטוריים, כוח אקטואלי וחזון לעתיד לבוא. אולם צריך עוד משהו - סבלנות, אורך רוח ונחישות היסטורית. ייתכן שאין לנו מנוס מן ההכרה שלעולם נחיה על חרבנו. אבל גם אם כך הדבר, לעולם נחתור להסדרים מדיניים שיקטינו את סכנת הפיגוע והמלחמה".

בידוע שעשיו שונא ליעקב

האתגר של "תיקון עולם" ומוסר הנביאים עלול כאמור להיתקל בתגובה ישראלית צינית, אבל לא ניתן להתעלם מכך שבמשך תקופת קיומה של מדינתנו היהודית, בניגוד לכל התחזיות, לא נהפכנו ל"עם נורמלי" וגררנו אחרינו למדינת ישראל את האופי הייחודי של עמנו ואת יחס העמים אליו. היו ששנאו והיו שהעריכו את היהודי בגולה, וכך גם מתייחסים אלינו כמדינה ריבונית.

מן הראוי שנבדיל בין נורמליות פנימית, אותה ישראל משיגה, לבין א-נורמליות חיצונית, שישראל רחוקה מהשגתה.

יחד עם זאת, מן הראוי שנבדיל בין נורמליות פנימית, אותה ישראל משיגה, לבין א-נורמליות חיצונית, שישראל רחוקה מהשגתה. "ישראל 2006 היא מעצמה אסטרטגית", כותב העיתונאי והפובליציסט ארי שביט. "אבל עוד יותר מכך, ישראל 2006 היא מעצמה של דינאמיות ופריון. שיעור הילודה - גם של החילונים הישראלים - הוא מהגבוהים במערב. קצב ההמצאה של ההיי-טקיסטים הישראלים הוא ככל הנראה הגבוה בעולם. היזמות העסקית היא פנומנלית. העשייה האמנותית והצריכה התרבותית אינטנסיביות באופן בלתי נתפש וחיי הלילה שוקקים. עד כדי כך שהארץ כולה נראית לעתים כמעין מחולל ענק של אנרגיות בלתי פוסקות. גם בשנתה ה-58 ישראל היא מדינת אביב מובהקת. מדינה של יצריות ויצירה. מדינה של ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

"ואולם כאן גם החולשה שלה. לטוב ולרע ישראל היא מדינה פורצת. פורצת דרך ופורצת גבול. פורצת את מגבלות המציאות ופורצת את גדר המוסכם. פורקת עול ופורעת חוק. כתוצאה מכך ישראל היא מדינה מחוץ לקופסה. מדינה בקצה מעטפת הביצועים של עצמה. מדינה באטרף. מדינה שהאון שלה מעביר אותה על דעתה" ("מדינה מחוץ לקופסה", ערב חג הפסח תשס"ו, הארץ, 12.4.06).

"הורעלנו באשליה של נורמליות", טוען ארי שביט במאמר פובליציסטי אחר, המנסה לפענח מה קרה לנו שנרדמנו לקראת מלחמת לבנון השנייה. "מדינת ישראל היא מדינה א-נורמלית מיסודה. מעצם היותה מדינה יהודית במרחב ערבי, ומעצם היותה מדינה מערבית במרחב מוסלמי, ומעצם היותה מדינה דמוקרטית במרחב של קנאות ועריצות - ישראל נמצאת במתח קבוע עם סביבתה. מחד גיסא, בשל המציאות שבתוכה היא נתונה, ישראל אינה יכולה לחיות חיים של נורמליות אירופית. מאידך גיסא, בשל ערכיה ובשל המבנה הזהותי, הכלכלי והתרבותי שלה, ישראל לא יכולה לא להיות חלק מהנורמליות האירופית. מכיוון שכך, ישראל מצויה בסתירה מהותית מתמדת. (...) בדור האחרון התובנה האכזרית הזאת התפוגגה, התפשטה האשליה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, וכי ביכולתנו לחיות במקום הזה כאחד העמים" ("מה קרה לנו?", הארץ, 11.8.06).

ההיסטוריה של מדינת ישראל היא זו שמקיצה אותנו מחלום הנורמליזציה. מדיניות החוץ הישראלית שמתבססת על תפיסה "נורמלית" של עם ישראל בהכרח שתיכשל, כי היא מצפה תמיד ליחס של שוויון מצד מדינות העולם, וכל פעם מחדש היא נתקלת ביחס של איפה ואיפה והטפות מוסר מתחסדות וצדקניות: מה שלכל מדינה מותר - לנו אסור, מה שפוגע בריבונות כל מדינה - אנו צריכים לקבל אותו באהבה.

הלא מאז ועד היום מתייחסים אלינו בעולם באמת מידה כפולה: מה שלאחרים מותר, לכם אסור. אתם "עם סגולה"? כך אומרים לנו, אז תתנהגו בהתאם. הנה, מלחמת לבנון השנייה העלתה מחדש את שאלת המוסר הכפול של העולם (ובעיקר, המערב) כלפי מאבקה של ישראל בטרור. מה שורש ההתנגדות העזה של אירופה וחלקים ניכרים באינטליגנציה המערבית למלחמתה של ישראל נגד אויביה? הלא ניתן בקלות לשים מראה מול צביעותה של אירופה שלא בחלה באמצעים כדי להכרית את אויביה, בעוד לנו היא מטיפה מוסר להימנע ממלחמה.

צר לי לומר לך כי כל גוי נגוע מעט בשנאת היהודים. זו רק שאלה של מינון.

היה זה המדינאי הבריטי ריצ'רד קרוסמן, מראשי הלייבור, שלא אחת גילה אהדה לציונות ולמדינת ישראל, שנהג לספר על שיחה שקיים עם הנשיא הראשון של ישראל פרופ' חיים ויצמן, על שנאת היהודים. באותה שיחה אמר ויצמן לקרוסמן: "ידידי היקר, הרי אנו מכירים היטב איש את רעהו ואני מקווה שלא תיעלב ממה שתשמע. ובכן, צר לי לומר לך כי כל גוי נגוע מעט בשנאת היהודים. זו רק שאלה של מינון. ואפילו אתה עצמך, אתה תגרד קצת מתחת לעורך, תמצא כמה סממנים של המחלה הזאת".

במצב הקיומי שבו אנו נמצאים היום, אולי יותר מאשר בכל זמן אחר, לא קשה למצוא אישור לתיאוריה של פרופ' ויצמן. במצב הזה גובר הפיתוי לחזור ליחס הדטרמיניסטי כלפי השנאה. יחס הגורס שלא מדובר באיבה שיש לה בסיס "רציונלי" - כמו מאבק טריטוריאלי או התנגשות בין תרבויות - אלא באיבה נצחית, מוחלטת, מיתית, בין היהודי לגוי.

היחס הדטרמיניסטי הזה מגולם בצורתו העמוקה ביותר באותה קביעה מן המדרש בדברי התנא רבי שמעון בר-יוחאי: "בידוע שעשיו שונא ליעקב" (בראשית רבה סג, ז). "בידוע", כלומר זו גזירת הגורל, גזירת שמים; גזירה שאין ליהודים מה לעשות כנגדה; ואולי אף יותר מכך, הגוי עצמו, גם אם יתוודע אל היהודי וילמד לחבבו ברמה האישית, יתקשה להתגבר על הטבע האנטישמי שלו.

לקביעתו של בר-יוחאי יש קסם כפול: מצד אחד, היא פוטרת מן הצורך בהתמודדות עם גורמי השנאה, ומצד שני, היא מעניקה גם איזו הילה טראגית לזהות היהודית, זהותם של "השנואים עלי אדמות", מי שהעולם כולו שונא אותם בעומק ליבם, מי שעמדו ועומדים לאורך כל ההיסטוריה מול העולם כולו - ומצליחים להחזיק מעמד. זהו הקסם המגולם גם בביטוי "עם לבדד ישכון" (לא כתיאור מצב, אלא כיעד), או במדרש המסביר את שמו של "אברהם העברי" כמי שעמד מעבר אחד כשהעולם כולו מן העבר השני. אכן, ההיסטוריה מספקת סיבות טובות ומצערות לתחושה הזו. היהודים בלטו בה כגדולי השנואים והנרדפים - מגזירות פרעה במצרים, דרך הרדיפות הנוצריות ועד השואה הנאצית בליבה של אירופה הנאורה.

היסוד החידתי של קיומנו

הבה ונפקח את עינינו כולנו כאחד - דתיים וחילונים - להכרה כי אין יעודנו כאן בארץ "נורמליזציה" במובן של "ככל הגויים בית ישראל", אלא שאם בגולה היינו עַם-הא-ל בהסתר ובמצב מושפל, נהיה בארץ ישראל עַם-הא-ל בגלוי, בגבורה אמיתית וגלויה.

כפי שהיטיב לבטא הפרופ' שלום רוזנברג, מהחוגים למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית, בראיון שערכתי עמו: "אין לי כל ספק בכך שאנחנו זקוקים לאמונה רבה. הציונות טעתה טעות טרגית כשחשבה שהקמתה של מדינת ישראל תביא לנורמליזציה של העם היהודי. אנחנו ממשיכים להיות יהודים, החיים עם הגורל היהודי, בין כיחידים בין כאומה בין האומות. שתי תגובות אפשריות. הראשונה - אכזבה וייאוש, ייאוש המובן לי, ייאוש כואב בעל השלכות פוליטיות קשות. מצד שני זה יכול להעמיד אותנו שוב לפני מצוות הגאווה, גאווה להיות יהודים. יהודים חייבים כדגי הסלמון ללמד את הצאצאים שלהם לשחות נגד הזרם. קיומה של היהדות הוא אתגר לעולם, והיום אתגר עצום לאיסלאם, בדיוק כמו שהשואה היתה אתגר לנצרות. תמיד, היינו היהודים לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה, הטרמומטר של המצב הרוחני העולמי. כפי שהמחיש זאת יפה רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי', אנחנו כמו לב שהוא רב-חוליים מכולם אך גם רב-בריאות מכולם. ואנו תפילה שהקדוש ברוך הוא, יברך את לבנו" (עת לחשוב, תש"ס).

הציונות העכשווית צריכה אפוא להכיר בעובדה שהאידיאולוגיה לא תמיד מכסה את ערוות המציאות. מן המקום הקשה שבו מצויה החברה היהודית הכללית, המגוונת והמפולגת באורח חייה, נצטרך לקום לעבר היסוד היחיד המסוגל להעניק פשר לכל המכאובים שאנו עוברים בתקופת המאה האחרונה: התמודדות כנה ונוקבת עם היסוד החידתי של קיומנו, יסוד הנבדלות היהודית; נבדלותו של עם קטן שהמציאות כופה עליו את שמירת זהותו הייחודית. זהו היסוד העוטף את חיינו ואינו מאפשר לנו את מידת הנורמליות, השקט והשלווה שרובנו מבקשים לעצמם. אבל באופן פרדוכסלי, דווקא במאמץ להבין ולהעמיק במשמעות המעשית של היסוד הקיומי הזה, נוכל אולי למצוא מעט שלווה ונוחם בימים הקודרים, המורכבים והמבלבלים בהם כולנו שרויים.