היה פעם ילד בן שמונה שנאבק במחלת הסרטן. לאחר יום מייסר במיוחד של טיפולים, פנתה אליו אמו, מותשת ומיואשת לנוכח כל מה שבנה עבר. היא אמרה: "אני כל כך מצטערת שאתה עובר את זה. הלוואי שלא היית צריך לעבור את הסבל הזה. אני מתפללת ומבקשת זאת כל הזמן, אבל לפעמים כל מה שאני יכולה לעשות זה לשאול את אלוקים: 'למה דווקא אני'?"

והילד הקטן, שהיה חכם מכפי גילו, התבונן בה והמשיך: "ואלוקים פותח את העננים לרווחה, מסתכל עלייך מלמעלה ואומר: 'למה לא את?'"

כאשה נשואה שלא בורכה בילדים משלה, כשאני רואה את המלה "עקרות" אני קוראת אותה שנית. רבים מהמאמרים שקראתי על נשים שמתמודדות עם עקרות אינם מעודדים, אינם משאירים מקום לתקווה ואינם מראים לי את הדרך לשמוח בחלקי. בין השורות אני שומעת לרוב את המלים "למה זה קורה לי?", ומתחשק לי לענות "למה לא?" לאלוקים יש תוכנית ובה ברור מתי יהיו לי ילדים, ממש כשם שהיה ברור בה מתי אוולד, באיזה בית אגדל ולמי אנשא. מי אני שאקרא תגר על אלוקים ואשאל: "למה אני?"

כן, גם אני כמהה לילד משלי שאוכל לחבק, אבל זהו בפירוש אינו רצונו של אלוקים עכשיו, כך שבינתיים אני מחבקת את ילדיהם של חבריי. כן, גם אני ראיתי את אחי וגיסתי, שהתחתנו שבועיים לפניי, מביאים לעולם את ילדם השני, ואת אחי וגיסתי שהתחתנו שישה שבועות אחריי, מביאים לעולם את ילדם הראשון. למעשה, אני היחידה מבין כל אחיותיי ואחי הנשואים (שבעה במספר) שלא הביאה ילד לעולם מאז נישואיה. לכל חבריי יש לפחות ילד אחד, לרובם יש שניים וחברתי הטובה ביותר בהריון עם ילדה הרביעי.

איך אני יכולה להתמודד עם כל זה? אי אפשר להתכחש לכאב, אבל אפשר לראות אותו בהקשר הנכון ולהמשיך לשמור על נקודת מבט חיובית.

ואם אמנע מפגישות עם נשים הרות או כאלה שיש להן ילדים קטנים - איך זה בדיוק יעזור לי?

הדבר הראשון שיש לעשות הוא להודות לאלוקים על השפע שלו זוכים חברינו ומשפחותינו. העובדה שה' נותן להם ילדים אינה פוגעת ביכולתו לתת לי ילדים, אז למה לקנא בהם על ילדיהם המקסימים? ואם אמנע מפגישות עם נשים הרות או כאלה שיש להן ילדים קטנים - איך זה בדיוק יעזור לי? מלבד העובדה שאצמצם ביותר את המעגל החברתי שלי למעגל של נשים בגילה של אמי, אני גם אהרוס קשרים שבניתי במשך שנים, ואחמיץ המון הזדמנויות לקשרים חדשים.

הדבר השני שניתן לעשות הוא להזכיר לעצמנו שהדבר לא בא עלינו בגלל מעשה שעשינו. זהו רצון ה', ואין כל צורך להאשים את עצמנו (או כל אדם אחר, לצורך העניין) או לשקוע ברחמים עצמיים. כשאני מרחמת על עצמי אני לא פותרת דבר ולא מרוויחה דבר, אלא רק גורמת לאחרים לרחם עליי.

ואז אני ממשיכה, ומודה לאלוקים על כל מה שנתן לי. אני נשואה באושר לבעל תומך ונפלא, יש לי עבודה טובה, ואני נהנית לקום בבוקר וללכת אליה. יש לי משפחה שאני קרובה אליה וחברים שאני מעריכה. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות עד שה' יחליט שהגיע זמני להביא ילדים לעולם. יש לי אחייניות ואחיינים מקסימים. אני אוהבת לדבר איתם, לבלות איתם ולקנות להם מתנות.

כשהייתי בשנות העשרה שלי, קראתי ספר מצוין בשם "מֵעָפָר קומי" שנכתב בשם בדוי בידי אשה דתיה, ומתאר את התמודדותה עם העקרות. כבת יחידה להורים ניצולי שואה, חלומה היה להביא לעולם ילדים רבים ככל שתוכל, במקום האחים והאחיות של אמה שנרצחו באכזריות בשואה.

מותשת משנים של התמודדות עם עקרות, היא, שהייתה בעבר ילדה שמחה ואהובה על כולם, החלה להימנע ממפגשים עם משפחתה, חבריה, שכניה, עם כל מה שייצג בעיניה אימהות מאושרת. היא החלה לשמוע רמזים לעקרותה בכל שאלה תמימה ביותר, בטוחה תמיד שמישהו מתייחס לעובדה שאין לה ילדים.

למזלה, היה לה בעל תומך במיוחד, שבעדינות וברכות ציין באוזניה שהיא לא רק מענה את עצמה, אלא גם אותו ואת הסובבים אותה. הוא עודד אותה לשנות כיוון, ויחד הם הלכו לרב מסוים לשאול אותו מה לעשות בנידון ולבקש ברכה לילד. הרב יעץ לה עצה אחת בלבד: עליה למצוא דרך לעזור לאנשים אחרים בטיפול בילדיהם, וכך, אי"ה, אולי תזכה בילדים משלה.

בהתחשב בכאב שעלה בה כל אימת שראתה ילדים של אנשים אחרים, זו בהחלט לא הייתה עצה קלה ליישום. לבסוף, היא החלה בתוכנית זו: היא תציע לשמור על ילדיהן של אימהות שנוסעות לבית החולים ללידה.

הפעם הראשונה שבה טיפלה בילדיה של אשה אחרת שנסעה ללדת היתה מכאיבה ביותר; הצער שלה היה אמיתי מאוד. ככל שבילתה יותר זמן עם ילדיהם של אחרים, הלך הכאב ופחת. רק שבועיים עברו, והיא (עוד לא הרתה, אבל) החלה לחוש מאושרת ורגועה כפי שלא חשה מזה שנים. היא קלטה אז שגם אם ה' לא העניק לה את הברכה שבהנאה מילדיה-שלה, אין בכך כדי להגביל אותה ולמנוע ממנה ליהנות מילדיהם של אחרים.

לאחר מספר שנים, היא אכן בורכה בילד משלה.

ההתמודדות עם העקרות נתנה לה את האפשרות לשקוע ברחמים עצמיים ובדיכאון, אבל גם את האפשרות להתגבר עליהם.

אמנם בזמנו לא חשבתי שאתמודד בקשיים כשל אותה אשה, אך כשקראתי את סיפורה בכיתי. ההתמודדות עם העקרות נתנה לה את האפשרות לשקוע ברחמים עצמיים ובדיכאון, אבל גם את האפשרות להתגבר עליהם.

זה אומר שעלינו להבין שגם אם בני משפחתנו וחברינו לא אומרים תמיד את הדבר הנכון ברגע הנכון, הם לעולם לא מתכוונים לפגוע. הם רוצים שחלומותינו יתגשמו כמעט באותו להט שאנו רוצים בכך. כשדודתו של בעלי אמרה לי "בקרוב אצלכם", לאחר שסיפרה לי שבתה ילדה לאחר 11 חודשי נישואין, הבנתי שהיא התכוונה לכך בכנות, ואמרתי "אמן". כשהשוותה אותי לאמהות שרה, רבקה ורחל, ואמרה שאלוקים רק חיכה לתפילותיהן, ידעתי להעריך את התחשבותה וחשתי שהאימהות מלוות אותי במסע זה, ומוסיפות את תפילותיהן לתפילותיי.

עלינו להבין שכאשר אדם זר שואל אותנו אם יש לנו ילדים, הוא או היא לא מתכוונים לפגוע ברגשותינו. הם רק מנסים לקשור שיחה. הם היו יכולים לשאול אשה אחרת באותה קלילות איפה בעלה עובד, בלי לדעת שבעלה מחפש עבודה מזה חודשים רבים ללא כל הצלחה. הם היו יכולים לשאול אדם אחר, באותה קלילות בדיוק, באיזה בית ספר לומדים ילדיו, בלי לדעת שרק לפני שלושה שבועות הוא איבד את ילדו. הערה שעשויה לפגוע בי עלולה לנחם אדם אחר שמתמודד עם אותם קשיים. אנשים מנסים לרוב לעשות טוב, ככל יכולתם. בואו לא נפיל עליהם את האשמה שהם לא ידעו בדיוק מה לומר כדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר.

נסו לראות את הטוב שבסובבים אתכם - לא רק לטובתם, אלא גם לטובתכם. אתם תהיו מאושרים יותר כשתבינו שמכריכם הם אנשים טובים ואיכפתיים, ושרק רגשותיכם הסובייקטיביים גורמים לכם לראות אותם כעוינים.

היו פעם בני זוג, שכונו בחיבה דוד רוברט ודודה רות קריין. הם מעולם לא בורכו בילדים משלהם. דוד רוברט חי עד גיל 90, ודודה רות האריכה ימים עד גיל 99, והם היו נשואים באושר כ-70 שנה. רוב הזוגות אינם יכולים לחשוב על צליחת עשר השנים הבאות ללא ילד משלהם. המחשבה על 70 שנה לא נתפסת כלל בדעת רוב האנשים.

אך איש מעולם לא שמע כל תלונה מפיהם של דוד רוברט ודודה רות. ה' אמנם החליט שלא יהיו להם ילדים משלהם, אך הם חיו את חייהם בחן ובחסד, עד כדי כך שמאות אנשים, מבוגרים וילדים, נהגו בהם כאילו היו הוריהם ממש.

הפעם היחידה שבה דיברה דודה רות על היותה חשוכת ילדים, היתה כשאמרה שה' לא נתן לה ילדים, וזאת על מנת שתוכל להגיע לילדיהם של אחרים. במקום לחשוב: "למה דווקא אנחנו?" היא ודוד רוברט לקחו מסר זה לתשומת לבם, והגיעו להרבה אנשים - רגשית, רוחנית, וכלכלית - וימיהם היו מלאים בעזרה לאחרים. כל תינוק שנולד קיבל שמיכה סרוגה מעשה ידיה של דודה רות. כל ילד שביקר בביתם קיבל שקית ובה עוגיות מעשה ידיה וכמה סוכריות. ולפני שהלכו לקייטנה או לבית הספר, היה דוד רוברט מגניב לכיסיהם 20 או 50 שקל לבזבוזים.

כשהילדים גדלו והפכו לאנשים מבוגרים, השתתפו דוד רוברט ודודה רות בשמחותיהם. ביתם היה מלא באלבומים של ילדיהם של אחרים. נתינה כזאת, בלי חשבון, במשך כל כך הרבה שנים, הביאה לכך שהיו להם הרבה יותר ילדים משיכלו להביא לעולם באמצעות גופם, ואלו טיפלו בהם בשנות זקנתם.

צאו ובלו עם הילדים בחייכם, בין אם הם אחייניות ואחיינים, דודנים או ילדים של חברים. הראו לעצמכם ולסובבים אתכם שאתם יכולים להמשיך לאהוב ילדים עד שה' יהיה מוכן לברך אתכם בילד משלכם. התיידדו עם משפחה חסרת אמצעים ותנו לילדיה את האהבה, השמחה והנוחות שאתם כמהים להעניק לילדים משלכם. כך תביאו אושר לחייהם של הילדים סביבכם - והם יביאו אושר לחייכם.