היה זה אחד מאותם ימי סתיו מדהימים ביופיים - הכל נראה רענן ונקי, כאילו זה עתה נרחץ. השמיים זהרו בכחול מהמם, העלים הצהובים והאדומים נצמדו בעדינות לענפים, רוקדים ובוהקים בשמש הבוקר המוקדמת. שניים מילדיי ואני הלכנו לבית הספר, מדקלמים בשמחה את פזמון הבוקר האהוב עלינו.

"למה אמא זקוקה?" הכרזתי.

"ל-ק-פ-ה!!" קראו הילדים.

"מה היא צריכה?"

"קפה, קפה, קפה!!!"

ואז, אולי בגלל קולותיהם המלאכיים, חוויתי רגע נדיר של בהירות מוחלטת: סוף סוף הצלחתי. כפי שקראתי בכתב עת לנשים, זה אכן אפשרי שיהיה לי "הכל" - בעל, שלושה ילדים קטנים וקריירה מקצועית. הכל היה תחת שליטה. הייתי כמו רקדנית בלט המסתחררת בפירואט - הדוגמה המושלמת לעוצמה מלאת חינניות.

ואז הבן שלי שאל, "ומה לגבי הבטטות?".

"הבטטות?" אוי... הבטטות.

הרקדנית קרסה על הרצפה במבוכה איומה.

לא על הבטטה לבדה

כל הסיפור החל לפני כשבוע בצורה תמימה למדי - פתק שהודבק למחברתו של בני. בבית הספר הכינו סלי מזון לנזקקים והם היו זקוקים לתרומתנו - שמונה בטטות טריות. אני בהחלט בעד עזרה לאנשים שאין להם מה לאכול, אבל אני לא בטוחה מה בדיוק ילמד הבן שלי מכך, שאמו התשושה בלאו הכי, תיאלץ לערוך ביקור נוסף בסוּפר.

כשעובר עליי יום קשה, אני בטוחה שהמורים יושבים ביחד וזוממים כיצד יוכלו הפעם לשלוח את ההורים המסכנים למרדף שווא פרוע. ככל שחלף השבוע, הפכו התזכורות לבטטות, יותר ויותר דחופות והמילים יותר משכנעות. המסר שקראתי בין השורות היה: "ברור שהאדישות שלך לנושא הבטטות, פירושה שלא אכפת לך מהבן שלך".

כבת לאם פמיניסטית נלהבת, כבר בתור פעוטה נלקחתי לפגישות פמיניזם ומעגלי נשים. מילים כמו "שוויון זכויות" ומשפטים נוסח "את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה" התנגנו ברקע מיום שנולדתי. מגיל 5 רציתי נואשות להיות רופאה, אבל רציתי גם להיות אישה ואם. התמזל מזלי לאין שיעור בכך שיש לי הכל, אבל זה מחזיר אותי למצבי הנוכחי - נטולת בטטות, עומדת על קצות האצבעות ומסתחררת במלוא המהירות.

אם הייתי רושמת את מחשבותיי, הן היו נראות לכם כמו שרבוטים ביומנו של אדם הלוקה בנפשו.

אם הייתי רושמת את מחשבותיי, הן היו נראות לכם כמו שרבוטים ביומנו של אדם הלוקה בנפשו, כשהדיאלוג הפנימי שלי נשמע בערך כך: מה הייתה רמת הסוכר בדם של גברת כהן הבוקר? הבן שלי צריך ללכת בדחיפות לרופא שיניים. יש לנו חלב? תזכרי לבדוק מה עם דלקת הריאות של מר מילר. תתקשרי לניקוי היבש. אני צריכה להחזיר תשובה לגבי מסיבת החנוכה. לקנות מתנה לאחיין החדש. רגע, כדאי שאבדוק גם את ההמוגלובין A1c של גברת כהן. ומה נאכל היום בארוחת הערב?

דואליות זו אינה מאפיינת רק את מחשבותיי, אלא גם את חיי, ויוצרת מצבים מוזרים. לדוגמה, כשאת פני אחד החולים שלי מקבל אחד מילדיי, היושב בפינת המשרד ומצייר, כיוון שהמטפלת לא הגיעה. או כשאני צריכה להרגיע פעוט בן שלוש שצורח במלוא הריאות, בזמן שאני דנה בטלפון עם חולה על הכאבים שהוא חש בחזהו. הציור הצבעוני של הקשת בענן שצייר בני, תלוי צמוד לדיפלומות הרפואיות שלי במשרדי ושניהם חלק בלתי נפרד ממי שאני.

הלוואי שהשילוב היה תמיד קל. בדרך כלל, עמיתיי אינם מתייחסים אליי ברצינות, כיוון שאני מסרבת לעבוד יותר מחצי משרה. לפעמים מקרה חירום בבית החולים מונע ממני להגיע למסיבת חנוכה ולפעמים, אני פשוט מוטרפת מכדי להיות מסוגלת אפילו לחשוב על בטטות.

אמהות עם בטטות

יש לי חברות רבות שהן אמהות עם בטטות. הן מכירות לא רק את המורים של ילדיהן, אלא את כל המורים, והן אלה שמגיעות לשוק ב-4:30 לפנות בוקר, כדי לקנות פרחים ליריד ההתרמה בבית הספר. כשהן אוספות את ילדיי מבית הספר במקרה חירום, הן מחזירות אותם שבעים ואפילו עם יצירה שהספיקו להכין ביחד!

לרוב יש להן בתים יפים, חמימים ומזמינים, מדיפי ניחוחות טובים של לחם טרי או עוגיות הנאפות בתנור. אותן נשים יקדישו לי חצי שעה בטלפון, כשאני מנסה להציל איזה מתכון שכשל ויגערו בי בחיבה ש"לא, מרסלה זה לא תבלין, זה סוג של יין".

אני חושבת ששנינו יודעים שאני יכולה לאפות חלה, באותה מידה שאני יכולה לאלף פיל.

לאחרונה, אחת מחברותיי, שהבחינה בעיניי העייפות והבינה שאנחנו כנראה אוכלים סלט לארוחת צהריים בשבת, התעקשה שנצטרף אליה ולבני משפחתה לארוחה.

כשבני בן הארבע טעם את החלה המדיפה ניחוח קינמון, הוא רכן ולחש לי, "תשאלי אותה איפה היא קנתה את החלה". כשהוא שמע שהחלה היא מתוצרת בית, ההלם על פניו הסגיר את העובדה, שעצם המחשבה על תוצרת בית היא חידוש מוחלט עבורו. אני חושבת ששנינו יודעים שאני יכולה לאפות חלה, באותה מידה שאני יכולה לאלף פיל - ואין בי שום רצון לנסות לעשות אף אחד מהשניים.

כן בטטה, לא בטטה - העיקר הכוונה

עם זאת חברותיי יודעות, שאם יתקשרו אליי שעה לפני כניסת יום כיפור, כשהן סובלות מחום ודלקת, ארשום להן אנטיביוטיקה ואתפוס אותן אחרי "כל נדרי", כדי לוודא שהתרופה החלה להשפיע. הן גם יודעות, שאם ילדיהם יתחילו לחרחר בלילה, אקשיב לריאותיהם כדי לשמוע אם הן גדושות בנוזלים ובדומה, כאשר מגיעות תוצאות בדיקות המעבדה של בעליהן, אקדיש להן חצי שעה בטלפון, בהסבר על כל מספר ומשמעותו, ואגער בהן בחיבה, "לא, LDL זה הכולסטרול הרע".

כך שהתשובה לשאלתו של בני באותו בוקר סתווי מושלם היא, שאני אם נטולת בטטות. ונטולת משמשים מיובשים. ונטולת מצלמה חד-פעמית (או כל בקשה מוזרה אחרת). אבל, בעודי נזכרת בחיוך הקטן שלו, כשהחזיק בגאווה את צילום הרנטגן בו השתמשתי, כדי ללמד את ילדי הגן שלו על גוף האדם, אני מקווה שאוכל לפצות על כך איכשהו.

אני יכולה שיהיה לי הכל. אני פשוט לא יכולה לעשות הכל.

כפי שכתוב באותו כתב עת מפורסם לנשים שקראתי, אני יכולה שיהיה לי הכל. אני פשוט לא יכולה לעשות הכל. אבל, זה מעודד ביותר לדעת, שיש לי חברים ובני משפחה שיעזרו לי ברגעים הקשים.

כך שאני נותרת כאותה רקדנית בלט, המסתחררת על בהונותיה. רוב הזמן אני מתהלכת קצת מסוחררת, מדי פעם אני נופלת על הרצפה בקול חבטה מביך. אבל לפעמים, לעתים נדירות, לרגע חולף, אני רוקדת - שמחה, חיננית ויציבה על בהונותיי.