לבוס שלי,

חשבתי על כמה שיעורים לא-צפויים שלמדתי בעבודה אצלך.

אני זוכרת בבירור רגע מסוים ביום העבודה הראשון שלי. העובד שעשה איתי חפיפה התאמץ לפענח איזה ז'רגון חוקי, ואני בהיתי מבעד לחלון והתחלתי לחשוב: זה מה שאני הולכת לעשות 7 שעות ביום, 5 ימים בשבוע? בזה אני עומדת להתעמק? אני? האישה שבקושי מצליחה למלא מטלה פשוטה בבית כמו שטיפת כלים, בלי להקשיב לקלטת תורנית ברקע, כדי לשמור על השראה רוחנית מתמדת? האישה שתמיד מנסה (ובכלל לא בטוח שמצליחה) לשפר את אישיותה (תאמינו לי, יש המון מה לתקן)? מה יהיה עם המסע הרוחני שלי?

הרגשתי שאני "מוכרת את נשמתי".

ככל שהתקדמנו עם הפרויקט הרגשתי את הלחץ הגואה בי. ואילו אתה, למרות התקרבותו המאיימת של הדד-ליין, שמרת על קור רוח ועל התחשבות בנו. בהתחלה, הגישה המאופקת שלך הדאיגה אותי. מה, אתה לא מבין שחייבים להשלים את העבודה? איך אתה מצפה לסיים אותה בלי להפעיל עלינו לחץ?

באופן מדהים, הפרויקט הסתיים מבלי שהאווירה הרגועה והידידותית במשרד תופר. הבנתי שלהט מוגזם אינו רכיב הכרחי בעסקים מוצלחים. זה בסדר להיות נחמדים, ככה הכל ייעשה טוב יותר, וכל הנוגעים בדבר ישמחו יותר.

באחד הימים היה עומס עבודה נמוך מהרגיל, ואני לא מילאתי כל רגע ביצרנות בלתי פוסקת. חשתי רגשות אשמה שאני מזלזלת בכסף שמשקיע בי המעסיק. החתמתי את הכרטיס שלי מוקדם מהרגיל, והמשכתי לעבוד כדי להשלים את הזמן שבזבזתי. לפני שיצאתי, הסברתי לך מה עשיתי. באופן יוצא דופן נראה שאתה מצטער. אמרת: "בבקשה אל תעשי את זה שוב..."

"עכשיו אני בבעיה...", חשבתי לעצמי, "אתה בוודאי מתכוון להבהיר לי שלא הייתי צריכה לבזבז את הזמן..."

סופו של המשפט מצא אותי לגמרי בלתי מוכנה: "אל תענישי את עצמך בלי לשאול אותי קודם."

הסך הכולל של האדם אינו נאמד על פי תפוקתו

התגובה שלך העבירה את המסר ש"הסך הכולל של האדם אינו נאמד על פי תפוקתו. אפילו אם מישהו אינו עושה את המקסימום, עדיין מגיע לו יחס של כבוד".

פעם ביקשת ממני לעזור להשלים שלב קשה כלשהו בפרויקט. נזקקתי לחומר מאחד העובדים האחרים, שלהערכתך הייתי יכולה לקבל תוך זמן קצר. בסופו של דבר קיבלתי אותו רק בסוף יום העבודה. באותו שלב כבר הייתי תשושה ורציתי לחזור הביתה. אבל באמת רציתי לעשות את העבודה. התעלמתי מגבול היכולת שלי ואמרתי לך שאני עייפה אבל אשתדל ככל יכולתי. הבחנת בהתלבטות בה אני נתונה והורית לי ללכת הביתה.

אני זוכרת שכשיצאתי מהמשרד חשבתי, "אני באמת חייבת ללמוד מתי לוותר". התפעלתי מהעובדה שלמרות שלי לא היה מספיק שכל להתייחס לגבולות היכולת שלי, לכל הפחות לבוס שלי היה.

על ידי דוגמא אישית לימדת אותי גם לא לרמוס אנשים בדרך לאמת. חשוב יותר להתנהג כמו בן אדם מאשר לעמוד על דעתך - אפילו אם היא הנכונה. הדבר שבו חשוב באמת להתמיד, הוא התחשבות מתמדת ברגשות הזולת.

השיעורים שאני לומדת בעבודה חדרו גם אל חיי האישיים. הפכתי להיות גמישה יותר, פחות שתלטנית, יותר נכונה 'להחליק' דברים וליהנות מהרגע, מכבדת יותר אחרים, ואני מקווה מאוד שגם קצת יותר ענווה. האנשים בחיי מעריכים את השינוי.

תודה על הדוגמא המתמשכת שאתה מעניק לי, על הרגישות, על סדר עדיפויות נכון, שמירה על איזון ופשוט, על זה שאתה בן-אדם. למרבה הפלא, גיליתי שהעבודה דווקא מקדמת את המסע הרוחני שלי. להבדיל מההרגשה הראשונית ש"אני מוכרת את נשמתי", אני מרגישה היום שאולי אני סוף כל סוף מתקרבת לתיקונה ולזיכוכה.

בכבוד ובהערכה,

עובדת שלך.