חיינו מלאים בגירויים הפונים לחושים: טלוויזיה, רדיו, שלטי חוצות, אינטרנט. כל אלה מתוכננים בידי מומחים, כך שיחלחלו לתודעתנו בצורה בלתי מודעת. מטבענו, אנו נוטים לחפש אותם כל הזמן.

אך מצד שני, היהדות שמבוססת על היגיון ולא על גחמות רגעיות אומרת: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו, 39). דווקא משום שהגירויים החושיים חזקים כל כך ונוטים להשתלט עלינו כליל, זוהי מצווה תמידית, אתגר תמידי, לדבוק בדרך הנכונה. הפסוק רומז לכך, שקיימים שני היבטים לעניין: הלב והעיניים. בואו נבחן, ראשית כל, את הלב.

אהבו את ה' בשני לבבותיכם

המלה "לבבכם" מופיעה בפסוק הנ"ל ברבים. אך האם לאדם יש באמת יותר מלב אחד? מסתבר שכן. כל הקונפליקטים המוסריים בחיינו, מקורם בשתי נטיות סותרות - "שני הלבבות" שבכל אחד מאתנו. הנשמה האלוקית שלנו, היצר הטוב, רוצה לעשות את כל הדברים הנכונים: לאהוב את האנושות, לחפש את הצדק, לעזור לזולת, לגלות רגישות, כבוד ואחריות. היא שואפת לגדול ולממש את הפוטנציאל שלה ובסופו של דבר, היא שואפת לחקות את המקור הנצחי, האינסופי - הלוא הוא הקב"ה ולהתחבר אליו.

עלינו לפתח מודעות כדי להיאבק במה שמתרחש בתוכנו פנימה.

חלק אחר בנשמתם של בני האדם ("הנשמה הבהמית") נקרא "יצר הרע". הוא שואף לסיפוקים מיידיים ורוצה לברוח לעולם של נוחות. הגוף רוצה לאכול, לישון, להתאוות. יעדו הסופי הוא... הקבר.

עלינו לפתח מודעות כדי להיאבק במה שמתרחש בתוכנו פנימה. אחרת, הסיפוק הרגעי ינצח את הטוב והנכון באמת. לדוגמה:

• אתם רוצים לנהל את הזמן שלכם ביעילות, אך אתם גם משתוקקים לדחות את המעשים הנכונים.

• אתם רוצים לאכול בצורה בריאה, אבל משתוקקים לעוגת שוקולד.

• אתם רוצים ללמוד ולהחכים, אבל משתוקקים לצפות בטלוויזיה.

הרצון הוא קבוע ומושרש עמוק במציאות. התשוקה היא זמנית, רגעית ואינה מתחשבת בהשלכות העתידיות. משום כך "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" היא מצווה תמידית. עליכם לדעת, שאתם נמצאים במלחמה מתמדת עם הגוף שלכם. כל פעם שאתם אומרים: "לא מתחשק לי", אתם מפסידים בקרב. הגוף שלכם כבד ולא מתחשק לו לזוז.

השעון המעורר מצלצל בבוקר. אתם רוצים לקום מהמיטה ולהתחיל את יומכם, אבל מתחשק לכם לכבות אותו ולישון עד מאוחר. זוהי הסחת דעת. היזהרו: היצר הרע מבטיח לכם כל מיני הבטחות. "תישן עוד קצת. תאכל טוב. תירגע". זוהי אשליה. יש רק דרך אחת ליהנות הנאה אמיתית בעולם הזה: להתחשל ולהמשיך להילחם.

איך מחזקים את כוח הרצון? נהנים מהמאבק. ככל שתילחמו בנחישות רבה יותר, כך תזכו לגמול גדול יותר. כדברי חז"ל: "לפום צערא אגרא" - גודל הגמול כגודל הכאב.

הבדל בין שני הלבבות

קשה מאוד להבדיל ולומר איזה לב מדבר בכל פעם. אפילו כעת, בעודכם קוראים מאמר זה, נשמתכם מבקשת: "שימו לב! זה מאמר מצוין!" אך הגוף מתנגד: "קשה לי מדי להתרכז, המאמץ גדול מדי. אני בסדר גמור בדיוק כמו שאני!"

בכל רגע בחיים, במאות החלטות, שני הלבבות שלכם מתנגשים. רק אם תהיו מחויבים לצדה של הרוחניות במאבק זה, תזכו להנאה נצחית. איך הייתם רוצים להספיד את יקירכם? האם תגידו: "הדוד יוסף נהג במכונית מפוארת, שיחק גולף באחד המסלולים הטובים בעולם וסעד במסעדות פאר"? כמובן שלא. תרצו שחייו יהיו בעלי משמעות: "הוא עזר לזולת, היה אבא טוב ואיש נעים הליכות".

כולם יודעים, שאתם יכולים לנהל את חייכם לפי מאוויי הגוף.

כולם יודעים, שאתם יכולים לנהל את חייכם לפי מאוויי הגוף, להתפתות לאשליות, לרדוף אחר המכונית היקרה יותר והבית הגדול יותר. אך בסופו של דבר, מחכה לכם פשיטת רגל רוחנית.

אל תתפתו לאשליות. היו מודעים לקונפליקט בין מה שאתם רוצים עמוק בפנים, לבין התשוקות שעומדות בדרככם. לפני קבלת כל החלטה, שאלו: "מה נשמתי רוצה, ולמה הגוף משתוקק?" ואז החליטו.

המכונית והנהג

אם הגוף כל כך מסוכן, איך מתמודדים אתו? התורה מבקשת מאתנו לאהוב אותו בשני הלבבות, הנשמה האלוקית והנשמה הבהמית. איך זה עובד? אלוקים ברא את הגוף הפיסי, לא כדי לגרום לנו תסכול, אלא הנאה. התלמוד אומר, שאם ניתנת לאדם הזדמנות לטעום פרי חדש והוא מסרב לעשות זאת, הוא יצטרך לתת על כך את הדין בעולם הבא.

ולמרות זאת, אחד האתגרים הגדולים ביותר, הוא לדעת להציב את הגבול, בין ההנאה הראויה מגשמיות, לבין רדיפה מוגזמת אחר החומרנות. הגוף לנשמה, הוא כמו הנהג למכונית. יש לתחזק את המכונית ולתדלק אותה בבנזין איכותי. אם לא תטפלו במכונית כראוי, היא לא תיקח אתכם ליעדכם, ועל מנת שתיראה טוב, עליכם להקפיד לנקות אותה מבפנים ומבחוץ. אך בשום אופן, המכונית אינה חשובה יותר מהנהג. אדם שמזניח את משפחתו ומבלה שעות ארוכות בקרצוף המכונית, איבד כנראה את סדר העדיפויות הנכון.

כך, גם בכל מה שנוגע לגוף ולנשמה. לעתים עליכם לשקוע בתענוגות הגוף, כדי שנשמתכם תוכל להשיג יותר. לאחר שהשלמתם פרויקט חשוב, אתם בוודאי רוצים לפנק את עצמכם בארוחה במסעדת פאר. דאגו שהגוף יחוש בטוב, כדי שהנשמה תוכל להתמודד עם אתגרי החיים - גידול ילדים, קריירה, מאבקים חברתיים. אל תשקעו בתענוגות הגוף לשמם בלבד. אל תהפכו את החומרנות למטרה בפני עצמה. זוהי הפרה בוטה של המצווה: "לא תתורו אחרי לבבכם".

להתעלות אל מעבר ליומיומי

שם המשחק הוא משמעת עצמית, לא דיכוי. מדובר ברמה מבוקרת של משמעת, מהסיבות הנכונות ובזמן הנכון. ברמה מבוקרת, הסיפוק שתחושו כשתיענו לדחפיכם, יהיה גדול יותר. אך כשמדובר בדחפים, במיוחד בתענוגות הגוף, ככל שאתם מזינים אותו יותר, כך גוברת התשוקה. קשר גופני לשמו בלבד, הוא עניין נחות ומשום שהוא חזק כל כך, הוא יכול להרוס אתכם. כשאתם עוסקים בו ללא מטרה נעלה יותר, הדבר מחזק את תאוותיכם ומחריף את המאבק.

איננו חופשיים כשההורמונים שלנו מנהלים את העניינים. הדבר הראשון שעלינו לעשות, הוא להחליט שהראש שלנו הוא זה שיכתיב את פעולותינו. אל תהפכו עניין רוחני לתשוקה בהמית. הכלל הוא להתעלות מעל לעולם היומיום. בערב שבת, אנו מרימים כוסית יין, שמטרתה אינה השתכרות, כי אם קידוש השבת.

כשנהנים בחוכמה מתענוגות הגוף, הם עשויים להוות קרש קפיצה להנאות רוחניות נשגבות יותר.

כשנהנים בחוכמה מתענוגות הגוף, הם עשויים להוות קרש קפיצה להנאות רוחניות נשגבות יותר. כשאתם עוסקים בפעילות גופנית - אכילה, שינה, דיבור - עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: מדוע אני עושה זאת? מהי המטרה? האם אני עושה זאת כדי לעמעם את תחושת המציאות שלי, או כדי להגיע למטרות נעלות יותר? האם היא תקרב אותי לה', או תרחיק אותי ממנו? כשאתם שותים כוס קפה, מה תעשו עם פרץ האנרגיה שיבוא בעקבותיה?

רתמו את תשוקות הגוף למטרות הנפש. העלו את התשוקה שלכם לגלידה או לעשיית כסף - לערוצים הנכונים. המטרה היא, שיתחשק לכם לעשות את הדבר הנכון. אתם משתוקקים לפיצה? השתמשו באותה התלהבות למען מטרות רוחניות. זוהי משמעותה של אהבת ה' בנפש הבהמית שלנו, בשני הלבבות.

אל תעוותו את נטית הלב הטובה שלכם

ישנו ממד נוסף, עמוק יותר, לעניין זה. מכיוון שהפסוק אומר "לא תתורו אחרי לבבכם", הוא מרמז לכך, שניתן ללכת שולל אחר היצר הטוב. אך כיצד ניתן לעוות את היצר הטוב?

לעתים יש לנו רצון לעשות טוב, אך בסופו של דבר אנו שוגים ויוצרים בעיה גדולה יותר. למשל, התורה מצווה עלינו להעביר ביקורת בונה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא י"ט, 17). חציו השני של הפסוק מזהיר אותנו: כשאתם מתקנים את דרכו של אדם, אל תביכו ואל תשפילו אותו. אם אתם חייבים להעביר ביקורת, אל תתנו ליצר הטוב שלכם לומר: "אני אראה לו איך צריך לעשות את זה". זוהי עבירה במסווה של מצווה - עיוות היצר הטוב.

התנ"ך מתעד טעות שכזאת. חנה ופנינה היו שתיהן נשותיו של אלקנה, אך לפנינה היו ילדים ולחנה לא. פנינה ידעה שחנה צָדקת ואם יתגרו בה, מרוב כאב ובזיון היא תתפלל לילד מעומק הלב ואז ודאי הקב"ה ייעתר לבקשתה. פנינה נהגה לומר למשל, "חנה, תראי איזה נעליים קניתי לילדיי. מה את קונה לילדייך?"

התכסיס עבד, תפילותיה של חנה נענו והיא ילדה את הנביא שמואל. אך למרות כוונותיה הטובות, פנינה נענשה על הכאב הרגשי שגרמה לחנה. האופן בו מימשה את כוונותיה ביטל אותן. "לא תתורו אחרי לבבכם" היא מצווה המזהירה אותנו מפני כוונות נאצלות, העלולות לפגוע בזולת.

הימנעו מפיתויים

עד כה התמקדנו בלב. בחלק זה נדבר על חלקה השני של המצווה: "לא תתורו... אחרי עיניכם". החברה המערבית מדגישה מאוד את הויזואלי. אם זה נראה טוב, זה בטח טוב. המדיה מפגיזה אותנו בדימויים ויזואליים רבים, שלרוב איננו מודעים להשפעתם. שלא יהיה לכם כל ספק: הם מובילים אותנו אל עברי פי פחת מבחינה רוחנית.

ההבנה השכלית שמעשה מסוים אינו מעשה ראוי, עדיין לא מבטיחה שתעמדו בפיתוי בבוא העת.

כשאנו רואים תמונות כאלה, ומפנטזים כמה נפלאים יכלו החיים להיות "לו רק היה לי מוצר X", אנו משלים את עצמנו, שחומרנות מסוגלת לספק את שאיפותינו העמוקות ביותר. זוהי עבירה על מצוות "לא תתורו... אחרי עיניכם".

כיצד נימנע ממלכודת זו? המפתח הוא להימנע, ככלל, ממצבים בהם קיים הפיתוי. אם אתם בדיאטה, אתם לא מביאים עוגת שוקולד הביתה. אתם פשוט לא רוצים לחשוף את עצמכם לאתגר זה. כך גם בעניין מראה עיניים. אם אתם רוצים שעיניכם וראשכם לא יסטו לכיוונים בלתי רצויים, הקימו גדר הגנה: הימנעו מפיתוים. הימנעו ממצבים שעלולים לערער אתכם מלכתחילה. התורה נותנת לנו עצה מעשית באשר לטבע האדם: ההבנה השכלית שמעשה מסוים אינו מעשה ראוי, עדיין לא מבטיחה שתעמדו בפיתוי בבוא העת.

אל תנסו להיות גיבורים

לעתים יש לנו נטייה להיכנס למצבים בהם קיים פיתוי, מתוך מחשבה, שהמשמעת העצמית שלנו, תמנע מהדבר הלא נכון להתרחש. האגדה מספרת על מלך שאילף חתול להיות מלצר. כדי להציג לראווה הישג בלתי רגיל זה, הוא הזמין את כל שריו למשתה מיוחד. החתול הגיש את המתַאבנים, את המרק, ואת המנה העיקרית בגאון. הכול התנהל כשורה, עד שהחתול הבחין בעכבר ו... כל הכלים נפלו ארצה.

מוסר ההשכל של סיפור זה, הוא שלא משנה עד כמה ננסה לשלוט בגופנו, איננו יכולים להתכחש לחלוטין ליצרנו. דחפי הגוף הם אינסטינקטיביים והם מושכים אותנו כל הזמן. בחור צעיר עשוי להעמיד בפני עצמו את המטרות הרוחניות הנעלות ביותר, אך כשנערה יפה תעבור ברחוב, הכל ישתכח ממנו.

אתם יכולים להימנע מפיתויים, אם ראשכם יהיה מלא בדברים מעניינים. כשאתם עוסקים בעניינים אינטלקטואליים ויצירתיים, אתם מועדים פחות לפזול לשדות זרים. צפייה בנערות העוברות ברחוב, הוא סימן ראשון לבטלה אינטלקטואלית.

יתרה מזו, אל תחלמו בהקיץ ואל תפנטזו. זהו בזבוז זמן ובזבוז אנרגיה שכלית. אנו מדמיינים את ההישג מרחוק, במקום לקום ולפעול למענו. והגרוע מכל, פנטזיה יוצרת חלומות באספמיה, שספק אם תוכלו להגשים אי פעם.

רצון ה', הרצון שלכם

על פי התלמוד, אלוקים בוכה על שני סוגי אנשים: אלה שיכולים ללמוד תורה, אך אינם עושים זאת, ואלה שאינם יכולים ללמוד תורה, אך עושים זאת. ברור לנו מדוע הוא בוכה על אלה שיכולים לעשות זאת, ואינם עושים זאת, אך מדוע הוא בוכה על אלה שאינם יכולים ללמוד תורה ועושים זאת?

המסר ששולח הקב"ה למי שלא יכול ללמוד תורה, הוא שעליו לעשות משהו אחר - כלומר, לעזור לעניים, לבקר את החולים, או לקרב את הרחוקים. אך מה עושה אדם זה? הוא חושב: "אין לי זמן לכל זה - אני צריך ללמוד תורה".

אדם כזה עושה טעות שנובעת מהיצר הטוב שלו. במקום להשקיע את מרצו במה שהקב"ה באמת רוצה שיעשה, הוא הולך בעקבות תשוקה אישית, כפי שעושה זה שיכול ללמוד ולא לומד. הוא מבזבז את זמנו ולא מקשיב לקב"ה. יתר על כן, בשאיפתו להיות טוב, הוא עלול לנסות להיות "טוב יותר מה' ". לעתים, במקום לשמוע לחוקי התורה, אנו קובעים בעצמנו מה רע ומה טוב.

קחו למשל את הדוגמה הקלאסית של שאול המלך, שה' ציווה עליו למחוק את זכר עמלק. בתשוקתו "לעשות טוב", בחר שאול לחמול על אגג, מלך עמלק, והשאיר אותו בחיים. ומה היו השלכותיו של אותו מקרה? אגג המשיך את ממלכת עמלק, שממשיכה לרדוף את היהודים עד היום.

שאלו את עצמכם תמיד: האם אני מגדיר/ה את הטוב לפי ערכים הוליוודים, או לפי משמעות עמוקה יותר?

"אל תצדק הרבה", אומר הנביא. אל תהיה טוב מדי. טוב הוא מעצם הגדרתו, מה שה' אומר. אל תלכו שולל אחר היצר הטוב, שאומר לכם שרעיונותיכם טובים יותר. נקודת התחלה טובה תהיה הגדרה נכונה של "טוב" בחייכם. שאלו את עצמכם תמיד: האם אני מגדיר/ה את הטוב לפי ערכים הוליוודים, או לפי משמעות עמוקה יותר, שגורמת לי לתרום להעלאת תודעת ה' בעולם?

יעודנו בעולם הוא לחיות לפי העיקרון "עשה רצונו כרצונך". האידיאל הוא, שרצון ה' יהפוך לרצונכם. כשאנו עושים את רצון ה', ונענים למשהו שגדול מאיתנו, אנו מתחברים למקורה של המציאות כולה. האם יש מטרה נעלה מזו?

היזהרו אם כך בהגדרותיכם. אם אינכם מבהירים זאת לעצמכם, עשרים שנה עלולות לעבור לפני שתבינו שעשיתם עסקה גרועה. בכל פעם שאתם מתחבטים בעניין מסוים או נקלעים למצב קשה, שאלו את עצמכם שאלה אחת פשוטה: "מה היה אלוקים אומר?" חפשו תשובות בתורה בנוגע ליחסיכם עם חברים, משפחה וחברה. אם רצון ה' הוא רצונכם, אף מכשול לא יעמוד בדרככם. אתם לא יכולים להפסיד.

הענווה עולה על האגו

מהו האתגר התמידי הטמון ב"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"? זהו המבחן של האגו. האדם נוטה מטבעו לראות את עצמו במרכז. מתחת לכל זה מסתתר האגו: "העולם שלי, ההישגים שלי, הצמיחה שלי".

אנשים סבורים, שהאתיאיזם מתבסס על העדרה של הוכחה לקיומו של אלוקים. אך חז"ל מסבירים, שאתיאיזם הוא צורה של אנוכיות (אגואיזם). במקום לקבל את קיומו המחייב של הקב"ה, אדם מתכחש אליו, במטרה להיענות לתשוקותיו. במקום בו יש אגו מנופח, אין מקום לאלוקים, וכבר אמרו חכמים, שמי שהולך אחר לבבו מתכחש לאלוקים.

הדרך לשרש תחושה זו של חשיבות עצמית, היא בעבודה על ענווה. בפרקי אבות אומרים חז"ל, שעל מנת שלא לחטוא לעולם יש להתרכז בשלושה דברים:

• דע מאין באת,

• ולאן אתה הולך,

• ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין.

וממשיכים חז"ל ומוסיפים:

"מאין באת? מטיפה סרוחה" - טיפת זרע סרוחה, שמתפוגגת בקלות. הדבר מחזיר אתכם לידיעה, שגם אם באתם מטיפה סרוחה, יש לכם נשמה. יש לכם אפשרות להיות כאלוקים בכבודו ובעצמו. השתמשו בהשראה זו כדי להגיע לגדולה רוחנית.

"ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה". ללא הקב"ה, איננו אלא גוף שיסיים את חייו כמזון לתולעים. בידיכם הבחירה. האם אתם בוחרים בתענוגות חולפים שסופם עפר ואפר? או שאתם מעדיפים בחיבור אל הנצחי?

"ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין - לפני מלך מלכי המלכים", בורא העולם. אם אתם הולכים שולל אחר תשוקות הגוף ומתעלמים מהצד הרוחני, איך תסבירו את עצמכם כשתתייצבו בפני הקב"ה, לתת דין וחשבון על המציאות העגומה?

אם אתם נותנים לאגו שלכם להשתלט עליכם, אתם נופלים בפח, והולכים שולל אחר משאת הלב ומראה העיניים. אך אם הנכם משתמשים בראשכם ומתרכזים במה שנכון, אתם תנצחו. כל ערב, הַקצו עשר דקות למחשבה על מהות חייכם, על מה שאתם צריכים להשיג, ועל מצבכם. כך תגיעו לגדולה.

שבעת צעדי הענווה

ספר המוסר היהודי הקלאסי, "חובות הלבבות" מבהיר, כי ענווה היא היכולת לראות את המציאות. העניֵו מכיר בכך, שהיצר הטוב הוא מלכודת שמסיחה אותנו מהמציאות. לכן מזדהה הענֵיו עם הנשמה, החלק האלוקי שבו. זוהי המציאות היחידה.

כיצד משיגים ראיה בהירה זו? "חובות הלבבות" מציע שבעה צעדים.

צעד 1: שאלו את עצמכם: איזה חלק בי מגדיר את מי שאני? האם "אני" הוא גופי? האם "אני" הוא ידיי? האם "אני" הוא לבבי? אם ידיו של אדם נכרתות, האם אישיותו הבסיסית תשתנה? מובן שלא. אם לבו של אדם אחר יושתל בו, האם הוא יעבור משבר? כמובן שלא. ה"אני" האמיתי שלכם אינו גופכם. הוא נשמתכם.

צעד 2: קחו את זהותכם כנשמה צעד אחד הלאה. נוצרתם בצלם אלוקים. הבינו: מהות נשמתכם קשורה לקב"ה, בורא העולם, כל הזמן.

צעד 3: מכיוון שנשמתכם היא חלק מאלוקים עצמו, היא תמיד שואפת לגדולה רוחנית. אם אתם מדוכאים, עייפים וכו', זהו הגוף שלכם שמדבר. זה לא האני האמיתי שלכם. לאן הולך גופכם? לעפר, רימה ותולעה. אך נשמתכם? היא חלק מאלוקים. השתמשו בהבנה זו כדי להמריץ את גופכם. אל תזדהו עם העייפות. הזדהו עם "נועדתי לגדולות".

צעד 4: הכירו בכך, שכל אימת שאתם מעדיפים את הגוף על פני הנשמה, אתם מידרדרים. איך אתם מרגישים כשאתם אוכלים יותר מדי, ישנים יותר מדי, או יוצאים מכליכם? אתם נגעלים מעצמכם! איך אתם מרגישים כשאתם מזדהים עם הנשמה? אתם חשים התעלות. "עשיתי את הדבר הנכון! עבדתי קשה. הייתי אחראי/ת". הזדהו עם האלוקי והעולם כולו יהיה שלכם.

צעד 5: העריכו את ההבדל האיכותי בין גוף לנשמה. הגוף הוא טיפה קטנטנה בים האנושות. לא תוכלו להפריד בין גופכם לבין זה של חמשת מיליארדי בני האדם שחיים בעולם. מעבר לזה, האנושות היא רק טיפה קטנטנה בים היצורים ששוכנים על פני כדור הארץ. וכדור הארץ עצמו הוא טיפה קטנטנה בתוך מערכת השמש. ומערכת השמש היא רק טיפה קטנטנה בתוך היקום. הגוף אם כך, אינו אלא כקליפת השום.

בניגוד לכך, הנשמה היא חלק מהקב"ה, שמקיף את היקום כולו, ולמעלה מזה. לכן, אם אתם חלק מאלוקים, אתם חלק מהכול. אם הבחירה היא בין גוף לנשמה, עם מה עדיף יותר להזדהות?

צעד 6: הכירו בהבדל שבין המגבלות שלכם כגוף בר חלוף, לבין טבעה הנצחי של נשמתכם. כיצורים גופניים, הזמן מגביל אותנו. חיי אדם נמשכים מרגע לרגע. חיי אדם אינם אלא אפס קצה של ההיסטוריה האנושית, וההיסטוריה האנושית היא כאין וכאפס לעומת גילו של היקום. אך הקב"ה אינו מוגבל בזמן. למעשה, הוא יצר את הזמן. נשמתכם, החלק האלוקי שבכם, מחוברת לנצח.

צעד 7: ההישג הגדול ביותר שתוכלו להשיג בחייכם הוא הזדהות עם נשמתכם. הטעות הגדולה ביותר שתוכלו לעשות, היא להזדהות עם הגוף הפיזי, שעתיד להפך לעפר ואפר.

עשו את הבחירה הנכונה, הבחירה המודעת. אל תלכו לאיבוד בשקית חטיפים.