משהו קורה... ואנו מרגישים שהכעס מתחיל להתפתח בקרבנו.

אנו מוצפים בידיעה ברורה שנעשה לנו עוול ובתחושה ברורה שאנו חפים מפשע. תחושת ההתמרמרות גוברת. הפצע הולך ומזדהם עם כל רגע נוסף שאנו שותקים. תחושת צדקנות מתפתחת בתוכנו. הרצון העמוק להביא להשפלתו של הזולת, כפי שהרגשנו שעשו לנו, והצורך להעמיד אותו במקומו ולהחזיר לעצמנו את כבודנו האבוד ולהראות לאותו אדם מה שבאמת מגיע לו מתחזקים ומתעצמים - אחרי הכל, הוא באמת אשם בכל הסיפור!

ואז... איזו הרגשה טובה להיות שוב חזקים!

אנו חשים כזו הקלה עצומה עד ש... עד שהמצפון שלנו נכנס לפעולה. בשלב זה מופיעות להן תחושות האשמה, המבוכה, או הבושה על האופן בו התנהגנו ודברנו ואז, עלינו להתמודד גם עם תוצאות התנהגותנו: תגובות האנשים שכלפיהם שחררנו את זעמינו, ואם מדובר בקרובים לנו, הרי שקשה לנו מאד, לשאת את המרחק והפער שנוצרו בינינו.

נוסף על כך אנו מאבדים את כבודנו העצמי, שתמיד, ללא יוצא מן הכלל, אובד כתוצאה מאיבוד השליטה העצמית שלנו.

כל אדם שהיו לו אי פעם הורים, או ילדים, או חברים או קרובי משפחה, או עמיתים בעבודה, או בוס, או פועלים... ובמילים אחרות, כפי שיודע כל יצור אנושי, החיים מעניקים לנו באופן בלתי פוסק, סיבות טובות מאד לכעוס, כשהסיבה לכך היא ברורה: למציאות החיים יש נטייה שלא להתאים את עצמה לרצונותינו ולשאיפותינו. לכן, בכל פעם שאנו מנהלים קשרי גומלין עם אדם כלשהו על פני כדור הארץ, קיים סיכוי סביר, שתתקוף אותנו תחושה מסוימת של תסכול או אכזבה.

כיצד אנו אמורים להתמודד עם המציאות הזו? לפעמים נדמה לנו, שהפתרון היחידי הוא לגרום לאירועים ולאנשים סביבנו לפעול על פי רצוננו. לעיתים קרובות גם הילדים שלנו נופלים אל תוך הקטגוריה הזו. רובנו למרות זאת מגלים, שלמרות הפיתוי הגדול שקיים בפתרון הזה, אנו בכל זאת נותרים עם חסך מסוים - כיוון שלרוב, השיטה אינה פועלת.

שתי תובנות חדשות

לעולם לא אשכח את הרגע שבו הבנתי זאת בעצמי. יום אחד, כשהייתי עוד אימא צעירה וטרייה, התיישבתי ושקעתי אל תוך הספה שבסלון ביתי, לאחר שעות ארוכות בהן צעקתי על הילדים התמימים שלי. באותו הרגע הבנתי משהו חשוב: פעולת הכעס היא עבודה קשה ומתישה מאד. תכף ומיד, צצו במוחי שני רעיונות חדשים לגמרי:

כשאנו נאלצים לעשות דבר כלשהו בניגוד לרצוננו, אנו בעצם נדרשים לפעול כנגד הטבע האנושי שבתוכנו, וזה נכון אפילו כאשר מדובר בילד בן שנתיים וחצי בלבד.

אם אני מנסה לשלוט בחייו של אדם אחר, אפילו בחייו של אחד מהילדים שלי, זה סימן שאיבדתי את השליטה על עצמי.

שתי התובנות הללו נגעו בי באופן כל כך עמוק ויסודי, שכל הכעס שלי התפוגג אל תוך אויר העולם, ונשארתי רגועה ושלווה למשך שארית אותו היום. אבל למחרת בשעות הצהריים, כאשר שוב הייתי עייפה ומותשת, נאלצתי להתחיל הכל שוב מההתחלה. כמו כל יקיצה פתאומית מתוך חלום, יתכן שהתובנה הזו השפיעה באופן משמעותי על רמת ההבנה הכללית שלי, אך לצערי ההשפעה על ההתנהגות שלי הייתה ארעית וזמנית בלבד.

אנו עלולים להיות מזועזעים ממידת ההרסנות שיש לכעס שלנו כלפי עצמנו וכלפי האנשים היקרים לנו ביותר.

אנו עלולים להיות מזועזעים ממידת ההרסנות שיש לכעס שלנו כלפי עצמנו וכלפי האנשים היקרים לנו ביותר. מאד מובן לנו הפתגם הישן: "הכעס הוא כמו חומצה, הוא הורס את הכלי שמכיל אותו". אדם שמאבד את עשתונותיו מרוב כעס, דומה לאדם שפשוט מאבד את שפיותו. אך תחושת הכעס יכולה להשתנות רק בעזרת מאמץ שנעשה במודע ולאורך זמן, עד שהשליטה העצמית תהפוך לחלק בלתי נפרד מהאישיות הטבעית שלנו. בכדי להגיע אל המטרה הזו, יש צורך בראש ובראשונה להגיע לשינוי בסיסי בהשקפות העולם היסודיות שלנו לגבי העולם והחיים בכלל.

להמליך את הקב"ה

ראש השנה הוא היום היחיד בשנה, המוקדש כולו לרעיון שהקב"ה הוא המלך של כל העולם. מטרתו העיקרית של חג זה היא שבסופו של היום, לא רק נאכל תפוחים טבולים בדבש, אלא שנגיע לידי ההכרה, ברמה מסוימת, שהקב"ה הוא באמת - באופן הכי מעשי שיש - המקור הבלעדי לכל האירועים בעולם.

הקב"ה נוכח פה איתי, בזמן שאני כותבת. הקב"ה נמצא אתכם בזמן שאתם קוראים את הקטע הזה, ממש ברגעים שעיניכם מרצדות על פני המילים שמולכם. הקולות שאתם שומעים מבעד לחלון, הזיכרון שנמצא בראשכם לגבי מה שקרה לכם הבוקר, האסוציאציות שמופיעות באופן מיידי במוח המופלא שלכם, כשאתם קוראים את המושגים: הבית שבו גדלתי, או 1967, או וילונות לבנים. הנשימות שלכם, האוויר שכרגע שאפתם אל תוך ריאותיכם, והאוויר שאתם עומדים לנשום בעוד שנייה, הילד הקטן באפריקה העניה שזועק לאמו, הממשלה הישראלית שמותקפת שוב ושוב, הולדתו של כוכב חדש במרחק של 70 מיליוני שנות אור מכאן... יש צורך בהכרה בסיסית ומתמדת, לגבי הטוטאליות בנוכחותו של הקב"ה. ההכרה הזו היא אלף-בית בכל בדיקה עצמית אמיתית, שאנו מנסים לעשות עם עצמנו במהלך עשרת ימי התשובה.

מדוע ההכרה הזו, כל כך חשובה למען חשבון הנפש האמיתי שלנו?

מדוע ההכרה הזו, כל כך חשובה למען חשבון הנפש האמיתי שלנו? משום שאם אנו נושאים בתוכנו ידיעה ברורה, שהקב"ה הוא מקור כלל התופעות והאירועים בעולם, בין אם מדובר באירועים גדולים ומשמעותיים, ובין אם מדובר במקרים קטנים וקיקיוניים, אזי הכל מואר בפנינו באור אחר.

אם הבנה שכזו הייתה נפוצה יותר בעולם, כולנו היינו נוטים פחות לכעוס על הילדים שהתקוטטו במהלך ארוחת הערב, או לנקום בגברת שפגעה בנו עם ההערה הלעגנית שלה, או להתעצבן כשאנו תקועים בפקק ארוך בדרכינו הביתה.

להבין את מקור הכעס

למרות שהכעס עלול ממש להרוס אותנו, לא מדובר באויב שניתן לחסל או להעלים לחלוטין. הכעס הוא מרכיב בסיסי מאד בתוך האישיות שלנו, הוא הוכנס בכוונה אל תוך ישותנו, כך שאין צורך ואין אפשרות להתעלם או להכחיש את קיומו. הוא מסוגל לסייע לנו להגיע אל תובנות עמוקות מאד לגבי תכונותינו הכמוסות ביותר.

מהם הדברים שכל כך מכעיסים, מעצבנים או מרתיחים אותנו? ככל שיכולתנו לזהות מה באמת מפריע לנו תהיה מפותחת יותר, וככל שנצליח להודות בכך שמושא הכעס שלנו הוא בדרך כלל פנימי ולא חיצוני, כך עולים סיכויינו להפוך לבעלי שליטה עצמית גבוהה יותר בכל מצב. הכעס, שנראה לכאורה כמנוגד כל כך לתחושת האושר, הוא הכלי שניתן לנו, כדי לשלוט על אישיותנו הפנימית, החמקמקה והבלתי נראית. מה מעצבן אותי? למה זה כל כך מרגיז אותי? ככל שהתשובות שלנו תהינה אמיתיות וכנות יותר, כך יהיה לנו ברור יותר מה בדיוק "מקפיץ" אותנו כל כך.

מדובר במאבק הפנימי, להשתלט על כל מה שנדמה לנו, כנמצא מחוץ לשליטתנו, כשרק דרך המאבק הזה יש לנו סיכוי כלשהו להפוך לבני האדם שהיינו רוצים להיות. הרב משה פיינשטיין נשאל פעם, כיצד מסוגל היה להישאר כל כך רגוע לנוכח פרובוקציה חמורה ומשמעותית. "האם אתם חושבים שתמיד הייתי כזה?", השיב הרב פיינשטיין. "מבחינת הטבע האישי שלי, יש לי נטייה חזקה להתפרץ ולכעוס, אך התאמצתי רבות בכדי להתגבר על הנטייה הזו".

נטישת הכעס גורמת לנו להרגיש, שהקרבנו משהו חשוב.

הכעס הבלתי נשלט, הוא שמביא לעולם את הרצח והמלחמות. הכעס, הוא שגורם למערכות נישואים להתפרק והוא שהופך את תקופות הילדות, לאומללות וקשות; הכעס, באופן כללי, מוציא מהחיים את כל האושר והשמחה ומרסק לחתיכות, את הכבוד העצמי של האדם. אילו היה למישהו מקל קסמים, שיכול היה לשחרר אותנו מהעול הפנימי הזה אחת ולתמיד, מי מאתנו לא היה קופץ על המציאה? אך באותה המידה, מי מאתנו היה מוכן לוותר על תחושת הכעס בקלות ובמהירות? ככל שההצעה הזו נשמעת מושכת "על הנייר", נטישת הכעס גורמת לנו להרגיש, שהקרבנו משהו חשוב. זה לא בא לנו בקלות לוותר על האמונה שאנחנו יכולים להיות אחראיים על כל מה שקורה ועל הסיבה שזה קורה, ושאם אנחנו סובלים, אז חייב להיות מישהו או משהו שיהיו אחראיים על כך.

העולם הוא גדול ורחב יותר ממה שנראה לנגד עינינו, והגורמים שמניעים את ההתרחשויות, נסתרים לחלוטין ונמצאים מחוץ ליכולת התפישה שלנו. יחד עם זאת, אנו מסוגלים להביט ללא חשש אל המראה ולפתוח את לבנו אל העולם שנמצא מעבר לשליטתנו.

*מובא ברשות מתוך ספרה של שרה שפירא "A Gift Passed Along", בהוצאת 'ארטסקרול'.

מאמר בנושא קרוב:

הכעס - המורה הפנימי שלנו הכעס מסוגל ללמד אותנו מי אנחנו באמת, ובאיזה אופן אנו מתמודדים עם תסכולים. להלן 14 כלים שיסייעו לנו לשלוט על הרגש החזק הזה, שיש לו גם את הפוטנציאל לגרום להרס רב.