באחד מימי חיי נתקלתי בשאלה מעניינת:

"לו היו נותנים לך במתנה טיול חובק עולם, במסגרתו תוכל להגיע אל כל פינה נידחת בגלובוס בה תבחר, לשהות בכל ארץ עליה תחלום ולחוות כל אטרקציה בה תרצה. הטיול יהיה באורך אותו תגבש בעצמך על-פי המסלול אותו תקבע, תקבל שהות חינם במלונות בני 5 כוכבים, פנסיון מלא וכסף לבזבוז כיד המלך. יש רק 2 תנאים לטיול הזה: עליך לבוא לבדך, ואסור לך לספר עליו לאף אחד אחר. האם תסכים?"

המחשבה הראשונה היא, כמובן, לומר: בטח, איזו מן שאלה היא זו?

המחשבה השניה היא: טוב, בעצם אולי אני צריכה להתייעץ עם מישהו.

המחשבה השלישית היא: אופססססס, אני אפילו לא יכולה להתייעץ כי אסור לי לספר עליו לאף אחד.

והמחשבה הרביעית היא: אז מי צריך את הטיול הזה בכלל?

אין לי מושג איך אחרים יגיבו לשאלה הזו, אבל יש לי הרגשה שלפחות 90% יגיבו כמוני ויגיעו למסקנה שבמחשבה שנייה (או רביעית...), הטיול איבד את כל הטעם שלו ברגע בו אנו לא יכולים לחוות אותו עם מישהו אחר (בין כפרטנר ממש ובין כמאזין).

לשאלה זו, עם הזמן, גיבשתי שאלות לכאורה שונות, אך למעשה בעלות אותה המשמעות:

1. האם תהיה מוכן לכתוב את הבסט-סלר הבא, כאשר ידוע לך מראש כי תאלץ לפרסמו תחת פסבדון, ולא לספר לאיש, לרבות לא לבני משפחתך וחבריך הטובים, כי אתה הסופר האלמוני?
2. האם תהיה מוכן להיות יועצו הסודי האישי של נשיא ארה"ב, כאשר הקשר בינכם יתנהל בתכתובת אימיילים חשאית. הוא עצמו לעולם לא ידע את זהותך, ולך יהיה אסור לשתף בתכתובת או לספר על התכתובת, לאף אחד אחר?
3. האם תהיה מוכן לגלות תגלית מדעית מרעישה או תרופה חדשנית למחלה חשוכת מרפא, אך להעניק למדען אחר את הקרדיט עליה?

גם אם לכאורה אנו חושבים שאולי כן, 5 דקות של "דמיון מודרך" יוכיחו לנו אחרת.

מסתבר כי ברוב המקרים אנו מרגישים כי אנו זקוקים למודעות של הזולת למעשים הטובים שלנו, לחוויות שלנו, ליכולות שלנו ולכישרונות שלנו על מנת לחוש אותם "במלואם". למרות שגם אם באמת רובנו אנשים בעלי אמת פנימית ורוצים לחשוב שאנו עושים את מה שאנחנו עושים למען עצמנו בלי תלות שלנו בזולת, בפנים בפנים אנו זקוקים להכרה של הזולת וקשה לנו כשאנו לא מקבלים אותה.

זה לא שאנו לא מסוגלים לפעול מתוך רצון פנימי, כי רובנו מסוגלים ועושים זאת, אלא שבנוסף חשובה ההכרה של לאחר מעשה, זה הבונוס המתוק של הסוף. ההרגשה הנעימה הזו שאנו מוערכים על-ידי אחרים, ואולי אפילו קצת מהווים מושא לקנאה... ויוכיחו כל שלטי "נתרם ע"י..." שמפוזרים על מוסדות ציבוריים ברחבי הארץ.

כשכתבתי את "הדילמה של נפוליאון" דיברתי בין השאר על הנקודה הזו, על האחוז הקטן הזה שעשוי לשדרג את המעשה שלנו כמה רמות כלפי מעלה. ועם כל זאת, אני חושבת שרובנו לא הגענו לרמה בה אנו מסוגלים להתעלות לחלוטין מעל הרצון לחוש בהערכת הזולת, לוותר על קרדיט שמגיע לנו ביושר או לעשות מעשים הירואים בסתר בלי יכולת לשתף ולו את אלו הקרובים אלינו.

ביהדות מצאתי 2 גישות הפוכות שמשלימות אחת את השנייה, לתכונה הכה אנושית הזו:

א. גישת ה"לכתחילה" - הגישה הראשונית, כצפוי, היא הגישה שמבקשת מאיתנו לעבוד על המידות שלנו, ובתוכן גם על הרצון הזה. אחת המצוות ש"מאמנת" אותנו באופן מעשי בנקודה הזו בדיוק היא מצוות "מתן בסתר". כשבן אדם נותן - הוא בדרך כלל רוצה לקבל משהו בתמורה. כשאדם בעל אופי מעט יותר נעלה נותן - לעיתים התמורה שמספקת אותו הינה המבט מוקיר התודה שנישא לעברו ומילות הברכה בהן הוא מתברך. ואילו כאן אומרים לו - תן בלי לצפות לתמורה, גם לא לתודה. תן אך ורק על מנת לתת.

אחת הדרגות הגבוהות ביהדות היא דרגה של "צדיק נסתר". בכל דור, כך מספרים, ישנם ל"ו (36) צדיקים נסתרים בזכותם העולם ממשיך להתקיים. צדיקים רגילים יש הרבה, אבל צדיקים נסתרים יש רק ל"ו. צדיק נסתר הוא לאו-דווקא אדם שמקיים מצוות טוב יותר או הרבה יותר מצדיק גלוי, צדיק גלוי וצדיק נסתר יכולים להיות באותה רמת לימוד תורה וקיום מצוות, אלא שהצדיק הנסתר ויתר על הקרדיט.

ב. גישת ה"בדיעבד" - אני אוהבת לכנות אותה "גישת הטריגר". הגישה אומרת כך: לוותר על קרדיט זו מעלה נשגבה מאד, אבל קצת "גבוהה" מדי עבור אנשים ממוצעים שעדיין נמצאים בראשית המסע הרוחני שלהם, אם כך- מה דעתכם לפחות להשתמש בצורך הזה כטריגר להיות טובים יותר?

ר' ישראל מסלנט, שייסד את "תנועת המוסר" באירופה לפני מאתיים שנה, תנועה שחרטה על דגלה את עבודת המידות ואת השאיפה להגיע לשלמות המעשה והמחשבה, אמר שאפשר בהחלט לעשות בזה שימוש כצעד ראשוני: לאדם שרצה לכוון בתפילה והיה קשה לו, הוא יעץ ל"התפלל לפני התיבה", כלומר- לשמש כחזן, אולי ברגע שיתפלל בקול מול אנשים אחרים, יהגה את המילים מילה מילה, ואף ייתכן שישתדל לכוון יותר בפירוש המילים על מנת להראות טוב בעיני קהל המתפללים. ואם אדם רוצה לתת צדקה וקשה לו - יכול לפעמים לתת דווקא משיקולי כבוד ויוקרה, מתוך הידיעה שהוא יוכר כ"נדיב". מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה.

כולנו בני אדם, להגיע לשלמות זה אתגר אמיתי, אבל מדי פעם יש בהחלט עניין להביט גבוה יותר, וגם אם לא להגיע לשם - לפחות לדעת מהו המיקום שלנו, ולהבין את עצמנו ואת המעשים שלנו טוב יותר.