כשהייתי קטנה מאוד אהבתי לקרוא ספרים. הספרים שימשו בשבילי מפלט נהדר אל עולם קסום ומופלא, מלא אושר ועושר, הרפתקאות ומקומות מרתקים ומעניינים. הספרים אפשרו לי לקרוא דרור לדמיוני ולחלום ללא הגבלה. הם היו חבריי הטובים ביותר.

גדלתי קצת ואז החלה לפעם בי התשוקה להיות סופרת. רציתי לכתוב ובהשפעת כתב העת "מעריב לנוער", התחלתי לכתוב סיפורים בסגנון הסיפורים שהתפרסמו בעיתון.

הייתי זקוקה לאישור חיצוני לחלום שלי, רציתי לקבל "גושפנקה" ולכן שלחתי את הסיפורים שלי לאחת הסופרות שמסיפוריה הושפעתי מאוד וביקשתי ממנה לקרוא אותם ולחוות עליהם את דעתה.

לאחר כחודש קיבלתי ממנה מעטפה חומה עבה שהכילה את כל סיפוריי בתוספת מכתב כתוב בכתב יד קטן וצפוף.

בידיים רועדות ולהוטות פתחתי את המכתב, מצפה לקרוא את חוות דעתה. קיוויתי לביקורת אוהדת, לכך שתאמר לי שיש לי "עתיד" בתור סופרת. אולם, המכתב לא היה בדיוק מה שציפיתי לו.

כבר אינני זוכרת במדויק את תוכן המכתב (וגם לא שמרתי אותו), אולם אני זוכרת שני דברים עיקריים. תחילה, זכור לי שהמכתב נפתח בנזיפה על כך שלא ביקשתי את רשותה לשלוח לה את הסיפורים, אלא קבעתי לה עובדה וצירפתי אותם. היא ציינה שהיא אדם עסוק וייתכן שפירטה מספר נימוקים נוספים מדוע לא היה עליי לעשות זאת.

כנראה שציפיתי לתגובה נלהבת הרבה יותר, למשהו בסגנון, "את מאוד מוכשרת ובוודאי שתוכלי להיות סופרת אם תרצי".

שנית, היא התייחסה לשאלתי, האם יש לי כישרון לכתיבה. אני זוכרת שכתבה, "האם יש לך כישרון? ודאי שכן, אחרת לא היית יכולה לכתוב כלל" ואז המשיכה והתייחסה לכך שעליי להמשיך לכתוב או להמשיך לפתח את היכולת שלי. ייתכן גם שהיא התייחסה לקושי שבאמנות הכתיבה.

כנראה שציפיתי לתגובה נלהבת הרבה יותר, למשהו בסגנון, "את מאוד מוכשרת ובוודאי שתוכלי להיות סופרת אם תרצי". במקום זאת, זכיתי לנזיפה על תעוזתי ולעידוד פושר למדי. ייתכן גם שהתחשבתי יותר בנקודות השליליות במכתבה, במקום בנקודות החיוביות.

על כל פנים, למרות שייתכן כי כוונתה הייתה טובה, אני חוויתי את תגובתה כמשהו שלילי. במילים אחרות, מכיוון שכל-כך השתוקקתי לזכות באישור חיצוני לכשרון הכתיבה שלי, חוויתי את מכתבה כביקורת והייתי מאוכזבת מאוד. לאחר מכן, כתבתי עוד מספר סיפורים ואז הפסקתי לכתוב למשך שנים רבות.

חזרתי לכתיבה לאחר כעשר שנים. לפתע שוב התעורר בי הצורך והתחלתי שוב לכתוב סיפורים. הרגשתי בבירור, שאחד מהם היה ממש טוב. כשכתבתי אותו, הרגשתי כאילו הוא "נולד" מתוכי בשלמותו, הרגשה שאינני יכולה להסביר עד היום. הוא פשוט זרם מתוכי וכתבתי את כולו בנשימה אחת. זה הסיפור הטוב ביותר שכתבתי עד היום (לדעתי).

לאחר מכן, החלטתי שאני בכל זאת רוצה להיות סופרת ונרשמתי לסדנת כתיבה יוצרת. הסיפור שנבחר לפתוח את הסדנה, היה הסיפור שלי, שזכה לשבחים מהסופרת שערכה את הסדנה. עם זאת, שאר המשתתפים לא אהבו במיוחד את הסיפור שלי ונראה היה כמעט כאילו הם מתחרים ביניהם, מי יהיה מקורי יותר בקטילתו. בוודאי לא תתפלאו לדעת, שלאחר הסדנה הזו, הפסקתי לכתוב. עד לא מזמן...

אינני מתכחשת לאחריות שלי בכל העניין. אחרי הכל, אני זו שפניתי לאחרים וביקשתי את אישורם.

פעם גם חלמתי להיות זמרת ורציתי ללכת לאולפן הקלטות ולהקליט שיר. שרתי גם במקהלה ובכלל, די אהבתי לשיר. עד שיום אחד שאלתי את אמא אם יש לי קול יפה. והיא אמרה, "כן, אבל לא בשביל להיות זמרת". בוודאי לא תתפלאו לשמוע שבזאת נסתם הגולל על חלום הזמרה שלי.

הנקודה היא, שהצורך באישור חיצוני מוגזם ליכולות שלנו, יכול להיות דבר הרסני ביותר. ייתכן שבאמת לעולם לא אהיה סופרת גדולה או זמרת מפורסמת, אולם אין זה משנה כלל. הנקודה אם יש או אין לי כישרון אינה רלוונטית כלל, כיוון שהיה לי הצורך לבטא את עצמי בדרך כלשהי והיום אני יודעת שזה מספיק. כלומר, במקום לפנות למקורות חיצוניים שיספקו לי אישור לכשרוני ושיעודדו אותי להמשיך, היה זה עדיף אם הייתי מספקת לעצמי את אותו אישור נכסף.

אינני מתכחשת לאחריות שלי בכל העניין. אחרי הכל, אני זו שפניתי לאחרים וביקשתי את אישורם. לעומת זאת, אם הייתי יודעת ידיעה פנימית שאני עושה משהו שאני רוצה ואוהבת, והייתי עושה אותו למען עצמי בלבד מתוך הנאה ורצון, ולא למען אחרים, הרי שאז לא הייתי מושפעת מהביקורת השלילית.

נכון, קיימים אינספור סיפורים על סופרים ואמנים שונים שנדחו שוב ושוב וזכו לביקורות שליליות, אך המשיכו ליצור למרות הכל, עד שזכו להכרה ולהוקרה שהיו ראויים לה (או שהם מתו באומללות וזכו להכרה רק לאחר מותם, דוגמת ואן גוך).

אין לי ספק שלאותם יוצרים הייתה אמונה עמוקה ביכולתם ורצון עז לבטא את עצמם. אני לא כזאת, כנראה. לצערי, אני מייחסת חשיבות גדולה מדי לדעתם של אחרים ועד היום, אני מאוד רגישה לביקורת.

אנו חיים בחברה ביקורתית שעורכת ללא הרף השוואות בין אנשים ומי שידו על התחתונה, הוא כמעט תמיד ה"מפסיד" באיזשהו אופן. אולם, זה לא חייב להיות כך. יש מקום למגוון דעות ויכולות וכל עוד איננו פוגעים באחרים, איננו חייבים להיות הטובים ביותר בכל תחום.

לכן, בפעם שאתם מחפשים אישור חיצוני ליכולות שלכם, חשבו פעמיים, ושאלו את עצמכם אם לא תוכלו להסתפק באישור הפנימי הנובע מתוככם. ואם אתם נמצאים מצדו השני של המתרס ועומדים להעביר ביקורת שלילית, חשבו על האדם שעומד לספוג אותה. האם הוא באמת זקוק לביקורת הזו? האם היא תעשיר אותו ותתרום לחייו באיזשהו אופן, או שמא היא נועדה לספק איזשהו צורך שלכם? מבלי משים, אתם עלולים להשפיע השפעה מכרעת על חייו. האם הייתם רוצים שתהיה זו השפעה שלילית?