מעניין לראות לפעמים, איך שחוכמה יהודית עתיקה הופכת להיות חלק מהמיינסטרים. משפטים כגון "אין הישגים ללא מאמץ" או "צא מאזור הנוחות שלך", הם הדרך שבה החברה המודרנית אומרת, קטע מתוך פרקי אבות: "לפום צערא אגרא" - לפי הצער (או הטרחה), כך יהיה השכר (אבות פרק ה).

בתחומים רבים בחיים, צמיחה אמיתית אפשרית רק כשאנו נותנים דחיפה נוספת. בעלי אוהב לומר שלא משנה כמה ילדים יש לך, זה תמיד אחד יותר מהמספר שאיתו נראה היה שהיית מסתדר (נו טוב, לפעמים זה קצת יותר מאחד).

זה לא עולם של נוחות. זהו עולם של מאמץ - וציפייה לתגמול.

אך יש רמות שונות וסוגים שונים של מאמץ.

ארגונים גדולים שוכרים לפעמים פסיכולוגים ארגוניים כדי שיעבירו תרגילי בניית-צוות עבור ההנהלה. המטרות הן גיבוש הצוות, יצירת אמון בין האנשים וכפי שאתם בוודאי מנחשים - הטמעת המוטו "לצאת מאזור הנוחות". לאחרונה הצטרפתי לקבוצה של אנשי מקצוע צעירים שעסקו באתגרי טיפוס בעזרת חבלים - אתגרים שתוכננו להשיג מטרה זו בדיוק.

למרות שכולם היו קשורים בחוזקה ובבטחה ברצועות, ולא הייתה סכנה ממשית, זה היה מפחיד מאוד. בפירוש לא מצב נוח. אבל עבור אותם אנשים שיצאו מאזור הנוחות שלהם - וקפצו מראש הצוק או הלכו על קורת-עץ שתלויה בגובה 6 מטרים מעל האדמה - זה היה מרגש ומעצים.

לפי היהדות, הקב"ה מעמיד בפנינו מבחנים שיעזרו לנו לממש את הפוטנציאל החבוי בנו, פוטנציאל שאולי לא ימומש בדרך אחרת. זוהי מתנה והזדמנות. אמונתו הכנה של אברהם אבינו באלוקים הוכחה באמצעות עשרה מבחנים דרמטיים. ייתכן שאיננו מאמינים בעצמנו, ייתכן שהדימוי העצמי שלנו מבוסס על נקודת מבט שלילית או ביקורתיות; אבל תרגיל יוצא דופן או מבחן מיוחד עשויים להמחיש לנו את מגבלות החשיבה שלנו. איננו קולטים לְמה אנו מסוגלים; הפסקנו לחלום בגדול. נתקענו באזור הנוחות שלנו, גם אם הוא כבר לא ממש נוח לנו.

הפסקנו לחלום בגדול. נתקענו באזור הנוחות שלנו, גם אם הוא כבר לא ממש נוח לנו.

אם השכר מקושר למאמץ, הרי שיש שתי אפשרויות להרוויח את התגמול: באמצעות מאמץ גופני מפרך, או באמצעות מאבק פנימי קשה.

יש פעילויות תובעניות מאוד מבחינה גופנית - הזזת רהיטים, ריצה אחרי זאטוטים צווחנים, בישול והכנת ארוחות גורמה למוזמנים רבים. לחלקנו מאמץ כגון זה בא בקלות, לאחרים הוא מתיש ביותר.

לעומת זאת, יש פעילויות שיש להן מחיר פסיכולוגי. בסקר שנערך בנושא פחדים, התגלה שהפחד הנפוץ ביותר (לפני הפחד מהתקפת טרור או תאונות דרכים) הוא פחד קהל. אני מחשיבה את עצמי כחברת כבוד במועדון זה.

אזור הנוחות שלי

בתה של חברתי נישאה לאחרונה. אפיתי עוגיות לכבוד מסיבת הרווקות שלה, הכנתי לה מתנה אישית ובישלתי ואירחתי סעודת-שבע-ברכות מפוארת לשלושים איש אחרי החתונה. חושבים שיצאתי מאזור הנוחות שלי? עדיין לא. אבל לבסוף זה קרה כאשר נשאתי דברים במשך דקה וחצי לכבוד הזוג הצעיר בפני כל המוזמנים. באותו פרק זמן קצר, יצאתי מאזור הנוחות שלי ועשיתי משהו למען חברה. בגלל שהיה לי אכפת ממנה, נאלצתי לצמוח.

כולנו שמענו סיפורים על הורים שפרץ אדרנלין נתן להם כוח על-אנושי בפני סכנה שאיימה על ילדיהם. שמענו על מכוניות שהורמו, מרדף אחרי פושעים והצלת טובעים. אנחנו מסוגלים לעשות יותר. אנחנו מסוגלים לדחוף את עצמנו. אנחנו רק צריכים את המוטיבציה.

במקום לאפשר למאמץ להפחיד ולהרתיע אותנו, עלינו לאמץ את ההזדמנות לצמוח, לגלות בתוכנו כוחות חבויים ופוטנציאל חדש. הגמול על המאמץ אינו רק רוחני, כי העונג בכך שאנו יודעים שניסינו, שמתחנו את גבול היכולת שלנו עוד קצת - הוא גדול. זוהי ההתרגשות של הישגים חדשים, הפלא שבמיומנויות חדשות.

אנו מעכבים את עצמנו. אנו יכולים לבלות את ימינו בזפזופ בין ערוצים, במלחמות על השַלַט-רחוק, או שאנחנו יכולים לקום ולעשות משהו. ככל שאנו רגילים יותר להתבטל, כך קשה יותר לפעול. אבל התגמול שווה את המאמץ. זה בהחלט שווה את אותה דחיפה נוספת, לשלוף את עצמנו מהכורסה ולהתחיל לזוז.