היום, במהלך שיחה, שמעתי את האמרה הנכונה הבאה: "לא תמיד האלוקים נותן לי את מה שאני רוצה, אבל הוא תמיד נותן לי את מה שאני צריכה".

חשבתי על האמרה הזו, הפכתי בה שוב ושוב במחשבתי והתחלתי להעריך את החוכמה הפנימית שבה. חשבתי עליה, כשסירבתי לבקשתה של בתי לקבל חתיכת עוגה לפני השינה, לאכזבתה הרבה.

חשבתי עליה, כששלחתי את בני הסרבן בן השלוש לכיוון האמבטיה, למרות שהוא עמד על כך שהוא לא צריך להתקלח.

חשבתי על זה, כשהעמדתי פנים קשוחות והתאפקתי שלא לצחוק, כשהזהרתי את התינוק המתוק שלי, שאסור אף-פעם לטפס על השולחן בסלון.

הוא נותן לי מה שאני צריכה, לא מה שאני רוצה.

אבהות מושלמת

למרות שמאז ומתמיד הייתי מחוברת לרעיון, שהקב"ה הוא האבא שלי, מהותו הפכה להיות הרבה יותר מופלאה לגבי, מאז שהפכתי לאם. האלוקים ברא את הפרדיגמה של הורה-ילד, כדי שתשמש כבסיס להבנת מערכת היחסים שלו עם "ילדיו", וזוהי עבורי ממש אבן בוחן מוחשית. אם אני, בתור הורה, דואגת לספק לילדים שלי את מה שהם צריכים - ולא את מה שהם רוצים - בטוח שאני יכולה לקבל את מה שאני צריכה מן האלוקים, מהאבא שלי, שנוהג בי באותה דרך. למרות זאת, כשאני לא יכולה לקבל את מה שבא לי, משום שהאלוקים רוצה רק את הטוב ביותר בשבילי, אני מתנהגת כמו ילדה כעסנית שחוטפת "קריזה", כשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה.

ובכל זאת, למרבה המזל, שלא כמו הורה בשר ודם, החלטותיו של הקב"ה מושלמות, ומעוצבות על ידי חוכמתו האינסופית. בלי כל ספק מציאות רחוקה מאוד מזו של הורה, שמיומנות קבלת ההחלטות שלו, מלוקטת בעיקרה מכל מיני ספרים ולקחים שרכש בחייו. אני מוצאת, שההיבט הזה ב"אבהותו" של האלוקים, מרגיע במידה רבה. זה מעניק לי ביטחון, שהאלוקים עושה את הדבר הכי-טוב למעני - ולא רק למעני, אלא למען כל אדם אחר.

מספרים סיפור מקסים, על אדם שהבחין בעלה הנושר מן העץ. מתוך סקרנות הוא התחיל לשאול ולחקור 'למה נפל העלה?' הוא שאל את העלה, שהפנה אותו אל העץ, ששלח אותו אל המלאך. "למה העלה הזה נשר מן העץ?" שאל האדם את המלאך.

האלוקים, ברוב חסדיו, שלח את העלה כדי להצל עליה מהשמש בזמן מנוחתה.

המלאך, הראה בזהירות לשואל החקרן, שמתחת לעלה שנשר, נחה תולעת. האלוקים, ברוב חסדיו, שלח את העלה כדי להצל עליה מהשמש בזמן מנוחתה.

כשהאלוקים מחליט משהו, הוא לוקח הכול בחשבון, מכיוון שהוא אינו מוגבל במגבלות הזמן והמרחב, החוכמה והיכולת.

בדיוק כפי שילד לא יוכל לעולם להבין את החלטות הוריו במלואן, כך גם אנו לא נוכל להבין לעולם את החוכמה האלוקית הטבועה בהחלטות האלוקים. לפעמים אנו זוכים להביט ב"שוליו המוזהבים של הענן" שנשלח אלינו מן האלוקים, אבל לעיתים קרובות אנו נשארים באפלה.

זהו ללא ספק ניסיון קשה, לא להיות מסוגלים לראות את החסד, העומד מאחורי פעולותיו של האלוקים. נוכל לקבל מושג על החלטותיו, רק מתוך הפנמה מושלמת, שחסדו אוהב ומוחלט וביכולתו לספק לכל יצור את צרכיו. לא תמיד הוא נותן לנו מה שאנו רוצים - בגלל שלא תמיד אנו יודעים מה אנו רוצים באמת.

הראייה שלנו מוגבלת; ראייתו של האלוקים אינסופית. אנחנו ילדים שחושבים, שעוד ממתק הוא הדבר הטוב ביותר בשבילנו. הוא האבא שיודע שזה לא.

אנחנו יכולים לדמות את הדרך, בה האלוקים מנהל את העולם, לגוֹבְּלֶן. בצידו האחד מופיעה תמונה עשירה וססגונית, הרמוניה ושילוב מוצלח. אבל כשהופכים את הגוֹבְּלֶן לצידו השני, איך נראה הצד התחתון? סבך מבולגן של קשרים, ליפופים ומעברים ללא כל סדר או סיבה נראים לעין.

צידו התחתון של הגוֹבְּלֶן, הוא התמונה המבולבלת שאנו רואים, מתוך הראייה המוגבלת שלנו. הצד האמיתי של התמונה, הוא מה שהאלוקים רואה ויודע, כשהראייה שלו, היא המציאות האמיתית.

גם זו לטובה

ידידה שלי תיארה לי יום קשה במיוחד שעבר עליה. וכשהיא סיימה היא הוסיפה: "זה באמת היה 'גמזו' מושלם".

לפני שאתם ממהרים למילונים שלכם, "גמזו" הוא חיבור של שתי מלים "גם זו", וזה ביטוי מקוצר למלים "גם זו לטובה".

מקורו של הביטוי בסיפור התלמודי, על חכם בשם נחום, שאמונתו הבלתי מעורערת באלוקים גרמה לו להצהיר, שכל מעשי האלוקים הם לטובה. כך הוא זכה לכינוי שנטבע לדורות: נחום איש גמזו - האיש של 'הכול לטובה'.

חברה שלי הכירה בכך, שהאלוקים נתן לה מה שהיא באמת צריכה.

ובעצם, מה שהחברה שלי אמרה, זה שהיום הקשה שלה היה באמת לטובה. וזה לא סתם מס שפתיים אופטימי - זה נותן מבט חדש על הדברים. במקום לעמוד מול רצף של ניסיונות אקראיים ותסבוכות לא נעימות, החברה שלי הכירה בכך, שהאלוקים נתן לה מה שהיא באמת צריכה, את מה שהכי טוב בשבילה.

אז בפעם הבאה, שבא לנו לשבור את הכלים, אנחנו יכולים במקום זה להרים עיניים לעבר האבא האוהב שלנו, ולנסות לקבל, שרצונו הוא לטובתנו. "הורותו" של הקב"ה לעולם אינה מוכתבת על ידי גאווה, אינטרסים אישיים, חוסר ניסיון, או החלטות אומללות, שעמן מתמודדים ההורים האנושיים. אהבתו וטוב ליבו מנחים אותנו לנצח, כשאנו מפלסים את דרכנו בסבך הגוֹבְּלֶן המורכב והנפלא של החיים.