בוקר אחד, בעודי מפנה את הבלגן משולחני, נחושה בדעתי לסדר אותו לפני התור לרופא השיניים שנקבע לי לשעה עשר וחצי, נתקלתי בגזירי עיתונים ששמרתי בקלסר, אותו תייגתי כ"אושר וכו' ". קימטתי אותם ועמדתי להשליכם לפח כשמאחד הקטעים לכד את עיניי חיוך קורן.

"סלסטין טייט הרינגטון, 42", אמרה הכותרת. הנייר עצמו היה מקומט וקרוע קצת, אך האישה השחורה, המלאה, שבתמונה, נראתה בדיוק כפי שהייתה לפני ארבע שנים, קורנת מתוך התמונה שצורפה להספד אודותיה.

"סלסטין טייט הרינגטון, נגנית רחוב משותקת בארבעת גפיה, שאישיותה הקלילה וחוצפתה הבלתי נדלית העלו חיוך על פני כל מי שראה אותה מנגנת באורגן שלה בשפתיה ולשונה, מתה ב-25 בפברואר, בגיל 42, מסיבוכים לאחר שנפגעה בתאונת דרכים. בגובה של 1.30 ומשקל של 86 ק"ג, היא ניגנה מדי יום על האורגן החשמלי שלה. כל מי שראה אותה שוכבת על בטנה, ראשה מורם מעלה על האלונקה הממונעת שלה אותה נהגה בעזרת הסנטר שלה, לא ישכח אותה לעולם".

הבטתי שוב בתמונה. נראה היה שסלסטין הרינגטון גיחכה בתגובה למשהו או מישהו שנמצא מחוץ לתמונה. כמעט היה אפשר לשמוע את צחוקה המתגלגל והלבבי.

ההספד נמשך: "היא נולדה עם פגם בפרקים שגרם לשחיקת הסחוס המחבר בידיה וברגליה, והפך אותם לגדמים חסרי תנועה, אך מעולם לא ראתה את עצמה נכה. ב-1974 היא פגשה אח מסייע שחיזר אחריה והשניים נישאו והביאו לעולם בת. בעקבות מות בעלה ביקש בית המשפט לקחת את בתה, אך היא קיבלה את הזכות לגדלה, כשהדגימה בפני השופט הנדהם את יכולותיה: היא החליפה לבתה חיתול בשיניה.

גב' הרינגטון הייתה אהובה על האנשים בטיילת אטלנטיק סיטי. אחת מחברותיה הקרובות הייתה קמי לקלייר, בעליה של מסעדת מזון מהיר. לאחר שנודע לה דבר מותה נזכרה גב' לקלייר בפעם בה ביקרה בביתה של גב' הרינגטון, ואמרה לה: "למה אלוקים נותן לי ללכת, אבל את צריכה להתאמץ כל כך?" סלסטין הרינגטון אמרה, "בשביל זה אני כאן. כדי להזכיר לך כמה את מבורכת".

כל כך הרבה סיבות לחיות

הבטתי בשעוני, והמשכתי לעבור על שאר המאמרים, כשנתקלתי בגזיר עיתון ממוסף המדע של אחד העיתונים.

מתכננת ערים בת 50 שהייתה בטיפול בגלל דיכאון ממנו סבלה, השתכנעה להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי כדי לטפל באנורקסיה שלה, בעיה עליה לא הייתה מסוגלת לדבר. "גובהה 1.75", דיווחה הכתבת, "והיא אומרת שמשקלה פחות מ-50 ק"ג. כל שנות נעוריה התאמצה להישאר רזה, אך כשבעלה סיפר לה שהוא סובל ממחלה כרונית לפני מספר שנים, בעיותיה החריפו. 'אף פעם לא רציתי ילדים, כי לא רציתי להיות כבולה. ולפתע הייתי עם אדם שנזקק לטיפול במשך זמן רב.' אורח החיים הקליל שהשניים נהנו ממנו - ארוחות במסעדות יוקרה, נסיעות לאירופה וטיולי צלילה - נפסק לחלוטין. היא החלה לאכול בצמצום, בצורה שסיכנה את חייה. לעתים קרובות אכלה רק ארוחה אחת ביום, סלט. 'אני מתעוררת בבוקר וחושבת, כמה זמן אחזיק מעמד בלי לאכול דבר היום?' היא מתעמלת בקביעות ומטרת הטיפול הפסיכיאטרי בעיניה הוא 'להיות שלמה ובטוחה יותר בעצמי. אני אשמח אם לא אצטרך לטפל בהפרעת האכילה שלי. אני אוהבת את המראה שלי. אני נראית צעירה, ויש לי המון אנרגיה. אני מרגישה שאני ממש בסדר גמור כמו שאני, והפסיכיאטר שלי אומר שזו בדיוק הבעיה'".

עכשיו כבר לא כל כך התחשק לי לסדר את השולחן שלי. כמה רגעים לאחר מכן, במטבח, כשהכנתי לעצמי כוס קפה, לכדה את עיני תמונה נוספת מהקלסר. גם כאן משך החיוך את תשומת לבי, אך ההבעה לא הייתה ברורה.

"תינוקת ניצלה; שלושת בני משפחתה נהרגו בפיגוע ביולי", בישרה כותרת העיתון הגזור. בתמונה נראתה אישה דתייה צעירה, תחבושת מכסה את עינה הימנית, ומבטה מופנה מטה, אל התינוקת שבזרועותיה. האם היה זה חיוך, או הרושם הכללי של עדינות רבה שהותירה בי?

כדור חדר מאחורי אוזנה של שילון ויצא בין שתי עיניה, כשהוא מעוור את העין השמאלית.

"איילת שילון מונה את הניסים ולא את האסונות. ביולי שעבר, איבדה האישה בת ה-29 את אמה, בתה ובעלה בפיגוע באוטובוס, בו נהרגו תשעה אנשים. כדור חדר מאחורי אוזנה של שילון ויצא בין שתי עיניה, כשהוא מעוור את העין השמאלית.

"אבל הימנית מתפקדת", אמרה שילון ביום חמישי, ממיטתה בבית החולים בבני ברק, והיא אכן אינה מסירה אותה ולו לרגע מבתה שזה עתה נולדה. התינוקת, שנולדה ביום שני, דומה לבעלה ולילדיה האחרים, אומרת שילון. 'אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל אני חשה שבעלי נמצא כאן וצופה בנו. אני מרגישה שהוא נמצא איתי כל הזמן. הילדה הזאת היא עדות לכך. אני כל כך שמחה שהבאתי לעולם ילדה בריאה. זהו המקסימום שאם יכולה לבקש. היא מתת א-ל... יש לי כל כך הרבה סיבות לחיות".

הקומקום שרק. הכנתי לעצמי קפה והתיישבתי. "היא אומרת שהפיגוע לא גרם לה לאבד את אמונתה בה', אלא רק חיזק אותה, משום שהישארותה בחיים לאחר פגיעת ראש כזאת, היא נס".

"היא לא איבדה את הכרתה. היא ידעה מייד שאמה, זילפה, 65, ובתה, שרה, בת 18 חודשים, נהרגו. מה שהיא לא ידעה היה, שבאותו זמן רץ בעלה, ששמע על הפיגוע, מביתם לאוטובוס, ונורה בניסיון להציל אותה ואת הילדים".

"שילון לא חזרה לביתה מאז הפיגוע. היא חוששת שהאובדן יכה בה בצורה קשה יותר בבית. 'באותו רגע נורא באוטובוס, בו ראיתי שאמי ובתי מתות', אומרת שילון, הייתה לי תחושה שהכול שייך לאלוקים, לא לי. אם ה' רוצה לתת לך דבר מה, הוא ייתן. אם הוא רוצה לקחת, הוא ייקח. הכול בידי שמיים".

הכתבה הבאה בקלסר ה"אושר וכו' " שלי, הייתה על מלצרית קוקטייל בלאס-וגאס שזכתה בהגרלה בסכום הגדול ביותר שהוגרל אי פעם. גם כאן היו פנים מחייכות, אבל אם היה בחיוך השברירי אור, הוא הועם בעצבות גדולה.

"סינתיה ג'יי-ברנן, 38", נכתב מתחת לתמונה, "שהפכה לנכה חמישה שבועות לאחר נישואיה, יושבת סמוך למכונה בה זכתה ב-35 מיליון דולר".

זה היה הזמן ללכת. קיפלתי את הכתבה והנחתי אותה בתיקי.

כל ההון שבעולם

ירדתי מאוטובוס 27 בירושלים ועברתי במהירות בשכונת גאולה, בדרכי לרופא השיניים שלי. הרחוב היה עמוס והתנועה בו איטית. הוא היה מלא קונים, ונדמה היה שבכל דלת כמעט יושב קבצן. הייתה לי סיבה מוצדקת לחלוף על פניהם בלי להתעכב, השעה הייתה כבר עשר ורבע, אך שני משפטים הדהדו בראשי. באחד מהם שמעתי את הרבנית דינה וינברג: "כשקבצן מידפק על דלתך בערב שבת, ואת חשה שהוא מפריע לך, דעי לך שהוא מיטיב איתך יותר משכספך מיטיב עמו". המשפט השני נאמר בידי חברתי ביילה פוטַש ביום בו עבר אדם ברחוב גאולה וקלט משהו שעורר את חשדו במכונית מסחרית שחנתה ברחוב. הוא קרא למשטרה, והסתבר שהרכב מלא בחומרי חבלה, שנוטרלו במקום. "הכול בזכות הצדקה שניתנה באותו רחוב", אמרה ביילה, "את לא אמורה לחלוף על פני קבצן בלי לתת לו משהו".

היא אכן קיבצה נדבות. לפני שהבנתי מה אני אומרת, אמרתי: "את מאושרת, נכון?"

רחוב אחד לפני המרפאה, ישבה קבצנית נוספת. עמדתי לתת לה שקל, כשקלטתי משהו בהבעתה, משהו שגרם לי להתבונן בה שוב, והיססתי רגע בביישנות. לא היה כל סימן חיצוני, לא כוס קלקר, או יד מושטת. היא הייתה כבת 40 ונראתה עניה למדיי, אך לא ניכרה בה אותה הבעה שאנו מצפים למצוא על פני קבצנים.

לפני שהבנתי מה אני עושה, נתתי לה את השקל, והיא לקחה אותו. היא אכן קיבצה נדבות, ככלות הכול, ולפני שהבנתי מה אני אומרת, אמרתי: "את מאושרת, נכון?"

היא הסתכלה עליי בעניין ואמרה: "כן. אני מנסה לראות את הטוב שבכל דבר. לפעמים אני אומרת: 'תודה לך אלוקים, שאני צריכה לדאוג לכסף, משום שכך עליי לשאת את עיניי אליך תמיד".

ואז היא חייכה, בלי שום ספק.

בדרך חזרה הביתה, הוצאתי את הכתבה על המלצרית שזכתה ב-35 מיליון דולר. "כשזמזום המכונה נשמע ברקע, ישבה ג'יי-ברנן ושיחקה במכונה בסכום של שלושה דולרים. שורת הסמלים במכונה היתה זהה...

"בעקבות הזכייה היא וארוסה התחתנו מוקדם יותר מהמתוכנן, עזבו את משרותיהם, תמכו במשפחותיהם כלכלית...

"הם קיבלו מכתבים מוזרים מאנשים שביקשו מהם כסף, וזכו לקיתונות של לעג מאנשים שקינאו בהם. הם היו נשואים חמישה שבועות כשנהג שיכור פגע במכוניתה של ג'יי-ברנן מאחור, סמוך לבית הזוג. אחותה של ג'יי-ברנן, לילה אן ג'יי, 45, מתה במקום. החוליה החמישית בעמוד השדרה של ג'יי- ברנן נפגעה, והיא שותקה מחזה ועד לבהונותיה. כל ההון שבעולם לא ירפא אותה.

'סיפרתי לאחותי כמה אני מאושרת, בנישואיי הטריים, וכל זה", אמרה ג'יי-ברנו. "זה הדבר האחרון שאני זוכרת".

"יש לה מטפלת בבקרים ובלילות. ג'יי-ברנן תלויה בבעלה בכל מה שנוגע לפעולות קטנות: הסטת שערה מפניה, הסרת ריס שנפל. 'אני כמו בובת סמרטוטים' היא מספרת על עצמה. היא רתוקה לכסא גלגלים ולפעמים קר לה מדי, לפעמים חם לה. היא קוראת לבעלה ברוך לעתים קרובות ומבקשת את עזרתו. יש ימים שברנן אינו רוצה לצחצח את שיניה ולנקות אותן בחוט דנטלי, אך הוא עושה זאת. הוא אומר: "הייתי מוכן לתת את כל הכסף שבעולם, כדי להחזיר את חיינו לקדמותם".

האוטובוס הגיע לתחנה. הדלתות נפתחו ואני ירדתי מהאוטובוס וחזרתי לחיי.