לעיתים קרובות, אנו נוטים לחשוב בטעות שאם לא נעשה הכל באופן המושלם ביותר, עדיף שלא נעשה זאת כלל. אחרי הכל, אנו חושבים, בשביל מה להיות צבועים?

בסמינר שהעברתי בנושא "חינוך ילדים", ציינתי שאין להעניש ילד כשאתם נמצאים במצב של כעס. כעת, בואו ונדמיין שאני מזמינה אתכם לביתי בשבת הבאה, מייד לאחר השיעור. אתם מגיעים לביתי בכדי ליהנות מסעודת-שבת נעימה, אך במהלך הארוחה מתחילים הילדים שלי להשתולל ולהתנהג בפרעות. (כן, אפילו הילדים שלי לפעמים מתנהגים לא יפה...). אני מנסה בסבלנות להשתלט עליהם, להסיח את דעתם, לשחד אותם - ואז אני מאבדת את עשתונותיי ואני מענישה אותם כשאני רותחת מרב כעס.

בדרככם הביתה אתם אומרים לעצמכם: "היא כזאת צבועה! רק השבוע היא לימדה אותנו שאסור להעניש ילדים מתוך כעס, והלילה זה בדיוק מה שהיא עשתה".

אנשים צבועים נמנעים מלבצע פעולה מסוימת, משום שמעולם למעשה לא האמינו בה.

האם אני צבועה? אנשים צבועים אומרים משהו, ואינם מבצעים זאת משום שלמעשה מעולם לא האמינו בכך. כשאני אמרתי שאסור להעניש מתוך כעס, האמנתי בכך בכל לבי. העובדה שאיבדתי את עשתונותיי בליל שבת, איננה הופכת אותי לאדם צבוע; היא הופכת אותי לאדם אנושי, שמנסה כמיטב יכולתו לקיים את העקרונות בהם הוא מאמין.

אם אני עושה טעות בגידול הילדים שלי, האם אני אומרת: "אוי לא! איבדתי שליטה על עצמי! אולי כדאי שאמסור את הילדים לשכנים, שיגדלו אותם טוב יותר?"

בוודאי שלא. גם כשאנו מגלים כי אנו לא מסוגלים לעשות הכל בדרך המושלמת, עלינו להירגע, ולהתחיל מההתחלה.

אם אתם בדיאטה, ו"גנבתם" לעצמכם חתיכת עוגה, האם נכון לומר: "מוטב כבר לאכול את כל העוגה?"

ברור שלא.

אך כשמדובר ביהדות, אנחנו נוטים לעיתים קרובות לומר שאם לא נעשה את הכל באופן מושלם, מוטב כבר שלא נעשה שום דבר. רעיון זה הוא מוטעה מיסודו. כל מצווה שאנחנו מקיימים, כל מעשה טוב שאנו עושים, כל הכרה בקיומו של הקב"ה היא נצחית, אפילו אם ניטעה בשנייה שלפני ובשנייה שאחרי פעולה זו.

לפעמים במהלך חיינו, אנו צועדים שלושה צעדים קדימה ושניים אחורה. אבל לפחות אנחנו מתקדמים!

מאמץ והצלחה

יש לנו אידיאלים משלנו - לא לצעוק על ילדינו, לחייך לכל הסובבים אותנו, לשפוט אנשים בטוב-לב, לזכור שיש מעלינו בורא-עולם - אך קשה לעמוד בהם. הקב"ה מבין זאת. הוא ברא אותנו. הוא איננו מופתע כאשר אנחנו טועים.

הקב"ה רוצה שנשקיע מאמץ, בין אם נצליח ובין אם לא.

חכמינו אומרים: "לפום צערא אגרא" (מסכת אבות, ה:כב) - כגודל הייסורים כך גודל השכר. זאת אומרת שהשכר ניתן על המאמץ שהושקע, ולא על התוצאות שהושגו. כל מה שהקב"ה רוצה מאתנו הוא שנשקיע מאמץ, בין אם נצליח ובין אם לא. הקב"ה איננו מצפה מאתנו להיות מושלמים, אך הוא כן מצפה מאתנו שננסה להבין את החיים, שנבחן את החלטותינו בהתבסס על הערכים שלנו ולא על תחושות הבטן ורחשי הלב, ושנשאף לחיות את חיינו תוך הגשמת ההחלטות הללו.

חכמינו שואלים מהו ההבדל בין אדם טוב לאדם רשע?

התשובה היא: "כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה" (משלי כד:טז). אדם טוב נופל וקם שוב, ושוב, ושוב. אך אדם רשע נופל ולעולם לא מתרומם בחזרה.

בלתי אפשרי להימנע לגמרי מטעויות. במבחן האמיתי שעומד בפני כל בן-אנוש, לא בודקים האם הוא לא עשה כלל טעויות אלא מה הוא למד מכל טעות, וכיצד מתנהלים חייו לאחר מכן.

לשפוט אחרים

חכמינו שואלים, מתי לאדם מותר לשפוט את חברו? התשובה: לעולם לא. ההסבר שניתן מבוסס על האמור במסכת סנהדרין - מי אמר שהדם שלך אדום יותר משלו?

במילים אחרות, איננו יודעים מי חביב יותר על הקב"ה ולפיכך אין לנו לא את הרשות ולא את הכלים לשפוט את חברינו. איננו יודעים מיהו באמת אדם טוב יותר, אותו מקבץ נדבות בקרן הרחוב או זה החוקר את מחלת הסרטן. איננו יודעים אלו אתגרים הציב הקב"ה בחייו של האדם בשנות ילדותו. אנחנו פוגשים אנשים שנמצאים באמצע סיפור החיים שלהם, ב"פרק 3". אין לנו שמץ של מושג מה עבר עליהם בפרק 1 או בפרק 2, ובוודאי שאין לנו יכולת לדעת מה עומד בפניהם לקראת פרקים 4, 5 או 6.

למרות זאת, אנחנו נוטים למהר ולשפוט אחרים. עלינו לזכור כי כשנדמה לנו שאדם מסוים נמצא בנקודה נמוכה, יתכן שהוא למעשה עבד קשה בכדי להתגבר על הקשיים שלו, ולהגיע אפילו לרמה המסוימת הזו. לעומת זאת, יתכן שאחרים, למרות שהם נראים לנו כצדיקים וכאנשים שהשיגו את מטרותיהם, למעשה מנצלים רק חלק קטנטן מכישוריהם ויכולותיהם.

אותם תחומי חיים שלא באים לנו באופן טבעי, חשובים הרבה יותר במושגים של מימוש-עצמי.

כמה פעמים קרה לך שאנשים שיבחו אותך על דבר שבא לך בטבעיות, ודרש מעט מאד מאמץ מצדך? זה יכול להיות כשרון אומנותי, או שליטה בשפה זרה. לעומת זאת, תחומים אחרים בחייך, שאינם באים לך כל כך בטבעיות, דורשים מאמץ וכאב גדול יותר. יתכן שאלה אינם התחומים שזוהרים ומושכים תשומת לב מהסביבה, אך אתה יודע, והקב"ה יודע, שהם הרבה יותר חשובים במושגים של מימוש-עצמי.

במסורת היהודית נאמר לנו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (מסכת אבות ב:ד), ומכיוון שלעולם לא נצליח להיות בדיוק באותו המקום ובאותן נסיבות החיים של אדם אחר, חל עלינו איסור מוחלט לדון כל אדם.

אין הכוונה כאן שנהיה כל כך פתוחים וליברלים, עד שנקבל בצורה עיוורת כל אחד או כל דבר. אסור לנו לשפוט אנשים, אך ביכולתנו עדיין לשפוט מעשים. אפילו כאשר אנשים עושים טעויות, אנחנו עדיין מצליחים לראות את הצד הטוב שבהם, עדיין מצליחים לאהוב אותם, ומצליחים גם לדאוג להם למרות השגיאות שעשו. קל להבחין בזאת לגבי ילדינו. מי מכיר את החולשות שלהם יותר טוב מאתנו? ועדיין, אנחנו בוחרים לאהוב אותם.

רק הקב"ה יכול לשפוט באופן אמיתי אדם אחר, והשיפוט שלו הוא מיוחד וייחודי, ולא מבוסס על נוסחה קבועה. הרמב"ם אמר שיתכן מצב בו אדם משיג מעלה אחת, שתכפר על כל הטעויות שעשה בחייו.

פוטנציאל אינסופי

מהי התכונה הראשונה שהקב"ה בודק כשהוא בא לשפוט את האדם? התשובה היא את חכמת-החיים. אך אין הכוונה כאן שהצעד הראשון בשיפוט האדם מבוסס על כמה אנחנו יודעים. הוא מבוסס על הלימוד שלנו, על כמה התאמצנו לגלות את הדבר הנכון ביותר. הקב"ה לא מצפה מאתנו להיות מושלמים, אך הוא בהחלט מצפה שננסה ונתאמץ, בכל תחום בחיינו.

אל תיתן לטעות אחת לצמצם את "האדם הטוב" שאתה יודע שהנך.

חכמינו מלמדים אותנו שלא להתייחס אל עצמנו כאל בני-אדם רשעים. זאת אומרת שאסור לנו אפילו לשפוט את עצמנו. כולנו טועים בשיפוט שאנו עושים, אך כל אחד מאתנו נברא בצלם אלוקים, ולכן אם נקרא לעצמנו "טיפש", "רשע" או "חסר-ערך", אנחנו בעצם נכריז בכך שאנו הולכים בניגוד לתכנית האלוקית. עלינו לזכור כי כל אדם נוצר עם פוטנציאל אינסופי.

כשאתה עושה טעות, עצור, תקן את השגיאה, וחזור אחר כך למסלול הטבעי. אל תיתן לטעות אחת לצמצם את "האדם הטוב" שאתה יודע שהנך, או את עוצמת ההישגים שהקב"ה יודע שאתה מסוגל להשיג.

כתרגיל, נסו לחשוב על קרוב המשפחה האהוב עליכם ביותר. כיצד אותו אדם נוהג להסתכל על הזולת? האם הוא נותן לאחרים ליהנות מהספק? האם הוא מתאמץ לדון את האחרים לכף זכות? מה היא תחושת הערך העצמי שלו?

נסו להיזכר בסיפור מתוך חייו, שמדגים את הרעיונות הללו. ולאחר מכן, נהלו את חייכם באותה הצורה!