יש אנשים שרוב החיים שלהם הם על מזוודות. תמיד בהמתנה לשלב הבא. הם יתחילו דיאטה רק אחרי החגים, ועד אז יזללו כמה שמתחשק. הם לא יעשו מזגן בדירה השכורה כי חבל להם להשקיע בדירה לא שלהם, ובינתיים יקטרו על החום הבלתי נסבל. הם יתחילו לעשות ספורט כשמזג האויר יהיה נעים יותר ועד שזה יקרה הם רובצים על הכורסה מול הטלוויזיה בלי לזוז. הם גם יסדרו את הבלאגן רק לפני שיבואו אורחים, כי בינתיים בלאו הכי אין בשביל מי לסדר והם כבר התרגלו לחיות במזבלה. הם יקנו ארון אחרי שיוולדו להם ילדים, ועד אז הכל יישאר בארגזים ובערימות, ובכלל - הם יהיו מאושרים, שמחים וטובי לב רק אחרי שהם ימצאו עבודה כלבבם. ובינתיים הם מתוסכלים וממורמרים ומבטם הזגוגי צופה אל העתיד.

החיים כחדר המתנה

רוב האנשים הם כאלה, אם כי - בפחות קיצוניות.

כשאנחנו בגיל בית ספר, אנחנו מחכים לצאת אל החיים, כשסיימנו תיכון (ולימודים על-תיכוניים) אנחנו מחכים למצוא את בחיר ליבנו, אחרי החתונה מחכים לילדים ולעבודה טובה, ואז - כשכבר יש הכל - מחכים לחופש. מחכים שהילדים יגדלו, ואז מחכים שהם יצאו מהבית ויבנו את חייהם. מחכים לצאת לפנסיה כדי להספיק מה שרצינו ומחכים לתעסוקה הולמת גם לגיל שיש בו יותר מידיי זמן פנוי. ואולי, אם הורע המזל, מחכים כבר גם למוות.

מילא ההמתנה עצמה - אם היא לא גורמת לדכדוך מתוסכל יש בה משהו חיובי. זה טוב כשיש מטרה ברורה ויש למה לחכות, כי התקווה היא הדלק הטוב ביותר שיש.

הבעיה מתחילה כשדוחים דברים או כשפשוט לא עושים אותם בגלל שאנחנו עדיין לא בשלב "ההוא". והעתיד, הרי, ורוד כל כך...

עד החתונה זה יעבור

ניקח אנשים רווקים כדוגמה. הם נמצאים במצב של המתנה למצוא את האחד והיחיד או האחת והיחידה ולבנות בית משלהם, וזה בסדר גמור. העניין הוא שלפעמים כשהמזוודות ארוזות אבל הרכבת עדיין לא מגיעה - מפספסים את כל מה שאפשר וצריך להספיק בינתיים.

או אנשים שגרים בדירה קטנה לדעתם, ובכוונתם מתי שהוא לעבור לדירה גדולה יותר. שנים הם יכולים להיאנק בחום הלוהט בקיץ, גם אם הדירה שלהם ממוקמת בפינה הכי חמה בבניין, רק כי "בלאו הכי אנחנו עוד מעט עוברים מכאן, אז חבל להשקיע". אם הם היו מפרגנים לעצמם קצת יותר הם היו יכולים לחשוב אפילו על פתרונות יצירתיים כמו מזגן חלון או כל מזגן אחר שאפשר לקחת אחר כך. וגם בלי זה - השנים שעוברות והם סובלים לא שוות את האלפיים-חמש-מאות שקל שעולה מזגן?

הם גם לא יקנו ארון מתאים לצרכיהם כי אולי הארונות בדירה החדשה יהיו במידות אחרות, הם לא ישקיעו במערכת ישיבה לסלון כי בבית החדש שלהם, זה שבחלומות הוורודים, הם ירצו לקנות את הטופ שבטופ וחבל להשקיע עכשיו. אז בינתיים הם מארחים במטבח, משתמשים במאוורר שרק מערבל את האוויר החם, ומתלוננים. זה לא יהיה מפליא אם הם יישארו באותה דירה קטנה וצפופה עד אחרית ימיהם, ובעצם כל חייהם יחיו בתחושה של "בינתיים".

האמת היא, שעל אטימות כזאת של המתנה חסרת מעש - אולי מגיע להם לסבול.

הדרך והמטרה

אפשר לנצל לא רק תקופות זמן ארוכות או קצרות, אלא גם שעות בודדות. בדרך לכל מקום שהוא אפשר להסתכל על הנוף, על אנשים, על בעלי חיים. להעניק חיוך למנקה הרחובות גם כשממהרים לתור אצל הרופא, להתרכז לרגע ולחשוב מה אפשר לקנות לאנשים שבבית, כשחוזרים הביתה מהעבודה. ולפעמים גם סתם להקשיב לפטפוט של ילדים ולהצטרף לצחוקם, להסתכל על צורות מעניינות של בתים ברחובות, לנסות לבנות סיפורי חיים מאחורי אנשים שפוגשים באקראי.

פשוט לעשות משהו עם הדרך ועם תקופות ביניים, לנצל אותן לצמיחה אישית. כי כל דרך מכל מקום לכל מקום וכל תקופה מקשרת יכולה להיות שעת עבודה במקום שעה אבודה, כמו שאמרה הפרסומת של "פלאפון".

כשהדרך היא גם מטרה, אפשר רק להרוויח.

או במשפט אחד קצר:

"החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בתוכניות אחרות..."