עם תחילת השנה החדשה, ותוך הציפייה לחידוש ולשינוי שהיא אמורה להביא עימה, מצאתי את עצמי מהרהרת על אילן רמון ז"ל.

אחד הדברים שתמיד קופצים למחשבה כשחושבים על מותו ללא עת של אילן רמון ז"ל, היא תחושת ההחמצה הגדולה. כזכור, ביקש אילן רמון ז"ל רשות מן האמריקאים לדבר מן החלל ולבקש את שחרורם של היהודים העצורים באירן. אולם הרשות לא ניתנה לו מ"סיבות פוליטיות" והמעשה הטוב שהוא רצה לעשות לעולם לא יוכל להתבצע עוד, כי כידוע, בחזרתה לכדור הארץ התפוצצה המעבורת שנשאה איתה את אילן רמון עם שני האסטרונאוטים האמריקאים.

אילו ידע ששעותיו בחלל הן הרגעים האחרונים של חייו? מה היה אילן רמון בוחר לעשות?

מצאתי את עצמי שואלת, מה היה אילן רמון עושה אילו רק היו מתריעים בפניו על האפשרות הזו, שהחללית לא תחזור בכלל לארץ? אילו ידע ששעותיו בחלל הן הרגעים האחרונים של חייו? מה היה אילן רמון בוחר לעשות? האם היה בוחר להתעלם מן ה"פוליטיקה" ובכל זאת לבקש מן החלל את שחרור היהודים באירן? האם היה מוצא לעצמו עוד כמה דברים חשובים וערכיים לעשות באותם ברגעים האחרונים של חייו?

אבל ההזדמנות הזאת לא ניתנה לו. הוא שט לתוך המוות מתוך חוסר ידיעה שזה מה שעומד לקרות. טייחו בפניהם את האמת. הסתירו אותה. אמרו לאסטרונאוטים שהבעיה במעבורת תסתדר, שזה בסדר להערכת המומחים. ממה פחדו? שהם ישתגעו בחלל?

האסטרונאוטים האמריקאים אולי היו קורסים מדבר כזה. אינני יודעת, לא הכרתי אותם כלל. אבל אילן רמון הרי קורץ מחומר אחר. הוא היה אחד משלנו, ועל פי הדברים שלקח עמו לחלל ניכר שהיה לו יחס של כבוד וקשר עבות למסורת הגבורה היהודית לדורותיה. אילו רק היו נותנים לו הזדמנות, מה היה אילן רמון עושה?

לדאבונינו, אילן רמון החמיץ את "הזדמנות חייו", אבל מה לגבינו?

החיים שלנו

למעשה, כל אחד מאתנו עומד כל רגע בחייו לפני מותו. אנחנו משייטים בתוך עולם של אי-וודאות, כאשר כל דקה בחיינו מקרבת את הרגע האחרון שלנו. מאז היוולדנו אנחנו בעצם מתים לאט. אנחנו רק לא כל כך חושבים על זה. או יותר נכון, מנסים לטייח, להסתיר, לעצום עינים. העיקר לא לשמוע ולא לראות. למה? כי זה מפחיד מאד לעמוד מול המוות ולהסתכל לו בעינים ולראות שבעצם אנחנו כמעט לא כלום...

מאד מפחיד.

אבל לנו יש הרי הרבה דרכים לנצח את המוות. אין הכוונה להימלט ממה שלא ניתן לשינוי, אלא לנצח את הפחד ולעשות בחיינו את מה שבאמת חשוב לעשות. לעבוד על עצמנו באופן כזה שכשנגיע אל הרגעים האחרונים נרגיש שעשינו משהו חשוב ומשמעותי עם עצמנו. שהתעלנו במשהו, שהיתה סיבה חשובה לכך שנהיה פה. לדעת בסוף שאנחנו בלתי מנוצחים.

היו יהודים כאלה, ששרו בדרכם אל המוות. הם לעגו להורגיהם ולא התיחסו אליהם. אותם יהודים ידעו, שגם אם הם עצמם ימותו, העם שלהם ישאר חי. ידוע שהשיר שהכי הרגיז את הגרמנים היה שיר שאומר "אנחנו נבלה אותם." כלומר, אנחנו היהודים, עוד נעבור את התקופה הזאת ונשרוד למרות הכל.

וזה מה שבאמת קרה.

רגעי אמת אל מול הסכנה

ישנם דיווחים רבים של חיילים ברגעי קרב או של אנשים שנמצאו בסכנת מוות ממשית, שפתאום בלחץ אותם רגעים חשבו באמת על מה שעשו בחייהם עד כה ושקלו את מעשיהם במאזנים של אמת. התוצאה היתה מרשימה. חלק מאותם אנשים החליטו החלטות לשנות את מסלול חייהם מכאן ולהבא אם יצליחו לצאת בחיים מאותו קרב/ סכנה.

אבל לשם מה לחכות לרגעים הכי קשים החיים כדי לחשוב? הרבה יותר קל לחשוב כשאנחנו נמצאים בבית במצב טוב ונינוח. מדוע אנחנו אף פעם לא תופסים את הרגע כדי לשבת מול עצמנו ולבדוק מי אנחנו ומה אנחנו רוצים באמת?

עמוק בלב, כולנו יודעים שיש איזו אמת פנימית שמתחבאת בתוכנו. מי שלא מפחד להוציא שלדים מן הארון שלו, יכול לנסות לבדוק את עצמו האם מה שהוא עושה באמת יהיה חשוב לו בעוד כך וכך שנים? האם ההתיחסות שלו לסובבים אותו היא באמת ההתיחסות שהוא היה רוצה להגיע אליה? וכן הלאה.

השאלה עצמה חשובה פחות. חשוב יותר שנבדוק את התשובה לאור האמת הפנימית שלנו.

מי שיצליח בכך, ויפעל לאור האמת הפנימית שלו, ירגיש אדם שלם יותר עם עצמו.

אף אחד לא יודע מתי יגיע יומו האחרון... אז בואו ננצל את "ההזדמנות של החיים" שלנו.