|
בגיל עשרים ומשהו התחלתי להרשות לעצמי להתעניין בתחום הרוחני. עד אז, פטרתי את כל העסק כלא רציני, כמשהו לא רציונלי ולא מדעי. האמת היא, שהתחום ריתק אותי, אבל פשוט לא אפשרתי לעצמי להיפתח אליו. במשך הזמן, זה בא: קראתי ספרים רבים בנושא, עברתי מספר סדנאות וגם קצת התבגרתי.
זכורה לי שיחה שהייתה לי עם חברה. שאלתי אותה, "אז מה, כשמתים, הכל נגמר?" והיא אמרה שכן, זה מה שהיא מאמינה.
לא יכולתי לקבל את זה, לא יכולתי להאמין שזה באמת הסוף. אמנם, ניסיתי לאמץ לעצמי אמונה "רציונלית" כזו, אבל לא הצלחתי. זה פשוט לא היה הגיוני.
אט אט גיבשתי לי את דרכי והיום, אני מאמינה שהמוות הוא לא הסוף ושיש משמעות וחשיבות לחיים שלנו כאן. יתרה מזאת, אני מאמינה ששום דבר בחיים איננו מקרי ושאלוקים נענה למחשבות ולרגשות שלנו. לדוגמה, אם נתמקד בדברים השליליים בחיינו, הם עלולים להתרבות, אבל אם נשתדל לראות את חצי הכוס המלאה, נהיה מאושרים יותר. רבי נחמן מברסלב ניסח זאת בצורה נהדרת:
"כשאתה נשאל לשלומך, אל תרטון ואל תתאונן על צרותיך. אם אתה משיב "רע לי", אזי אומר הבורא, "זהו רע בעיניך? אראה לך מהו רע באמת!" כשאתה נשאל לשלומך, ולמרות צרות או ייסורים, אתה משיב, "טוב", אזי אומר הבורא, "זהו טוב בעיניך? אראה לך מהו טוב באמת!".
אין מקריות
לאור האמונה שלי שדבר אינו מקרי, במצבים שונים לא פעם צצה במוחי השאלה, "מה עליי ללמוד ממצב זה?". למשל, בפקק. "מה עליי ללמוד מהפקק הזה? למה זוּמן לי מצב זה, בו עליי לבלות שעות כה רבות בדרכים?" באמצע מריבה עם בעלי, כשהילדה צורחת ללא הפסקה, כשקשה לי בעבודה, כשאימא מרגיזה אותי, כששוב לא זכיתי בלוטו (...) וכן הלאה. במצבים כאלה, אני מנסה "לראות את התמונה השלמה".  | | גם הפיטורין השניים היו מתנה - הם אפשרו לי להקדיש זמן ללימודים ולסיים את עבודת הגמר שלי. | | |
פעמים רבות, הצלחתי לעשות זאת. לדוגמה, כשפוטרתי לראשונה מעבודתי, הצלחתי לראות את המתנה שהוענקה לי בכך, כיוון שקיבלתי פיצויים - סכום כסף לו נזקקתי מאוד. מתנה זו הייתה נפלאה במיוחד, כיוון שחודש לאחר שפוטרתי, חזרתי לעבוד באותו מקום. מה עוד יכולתי לבקש? נראה היה, שאלוקים נענה לרצוני ו"סידר לי" גם את הכסף וגם את העבודה.
גם הפיטורין השניים היו מתנה - הם אפשרו לי להקדיש זמן ללימודים ולסיים את עבודת הגמר שלי. הם גם שחררו אותי מעבודה שהייתי "תקועה בה" - עבודה שאותה לא הייתי עוזבת מיוזמתי. כך, שלמרות ההלם הראשון (הייתה זו הפעם השנייה שפוטרתי מאותו מקום עבודה), מהר מאוד הצלחתי לשנות את נקודת המבט שלי. למען האמת, לאחר ההלם הראשוני הייתי אפילו באופוריה של שמחה והכרת תודה עמוקה על ההזדמנות שנקרתה לידי.
היה זה כאילו אלוקים שמע אותי, מבלי שאני העזתי להודות בפני עצמי על רצוני. כלומר, הייתי זקוקה לכסף ולכן, למרות תחושות התסכול שלי במקום העבודה, לא הייתי פונה אליו ומבקשת, "אתה יכול בבקשה לארגן שיפטרו אותי?" אולם, אלוקים קרא בי כבספר פתוח - הוא לא נזקק לכך שאנסח במילים את רצוני - הוא פשוט ידע מה הדבר הנכון ביותר עבורי. למעשה, הוא שחרר אותי, גם אם ברגע הראשון לא ראיתי זאת.
פעמים רבות אנחנו משתוקקים לדברים מסוימים ולפעמים אפילו מנסים לקבוע איך הם יגיעו אלינו. אולם, להנהגת החיים יש כוח ותבונה משלהם ולעתים, המתנה טמונה בכך שאיננו מקבלים את מה שאנו רוצים. לדוגמה, אולי זה בעצם לטובתי שאני לא זוכה במיליוני שקלים בלוטו - אולי זכייה כזו תוציא אותי מהאיזון, אולי היא תגרום לי לריב עם כל אהוביי וכן הלאה.
כך שכשאני רואה את התמונה הרחבה יותר, אני מסוגלת להכיר תודה לאלוקים על מה שהביא אליי ועל האופן בו הוא מסייע לי לצמוח ולהתפתח.
אולם, לא תמיד זה מצליח. לדוגמה, השאלה, "מה עליי ללמוד מהפקק הזה ומדוע אני מבלה זמן כה רב בפקקים?" טרם נענתה. עדיין לא הצלחתי להבין מה השיעור שלי בנושא זה (אם יש לכם רעיון, אשמח לשמוע...). כמו כן, לא תמיד אני מצליחה להבין את המסר שבכייה של בתי מנסה להעביר לי...
חבילה אישית ביותר
לא פעם, אני תוהה גם מה השיעור שהאנשים שאני פוגשת במסגרת עבודתי כמתמחה בפסיכולוגיה שיקומית צריכים ללמוד. הכוונה בעיקר לאנשים שצריכים להתמודד עם אתגר: אובדן, מחלה, אירוע קשה שעבר עליהם וכן הלאה. לפעמים, אני חושבת שאני יודעת את התשובה: הנסיבות זומנו להם בתור הזדמנות לצמוח מבחינה אישית ולהגיע לדרגת התפתחות רוחנית גבוהה יותר. אבל לא פעם אני חושבת, שהדרך העומדת בפניהם כה קשה! ואז אני מודה לאלוקים על כל מה שיש לי. | | אמנם לכל מצב יש את ה"שיעור" שלו, אבל לא תמיד אנו רואים זאת. | | |
למעשה, זו דרך טובה שאני יכולה להשתמש בה, גם כשאני רואה סביבי אנשים שחייהם נראים לי קלים יותר משלי. במילים אחרות, כשאני חוטאת בהשוואות ורואה סביב אנשים עשירים, יפים, מוצלחים, מאושרים יותר ממני, זה הזמן להזכיר לעצמי שהחיים שלי נועדו לי ושכל אחד יכול לבחור לעצמו את הדרך שלו. כמו כן, חשוב לזכור שגם אם חייהם של אחרים נראים לי קלים יותר, לעולם אין לדעת. שכן, כידוע, לכל אחד יש את ה"חבילה" שלו.
אמנם לכל מצב יש את ה"שיעור" שלו, אבל לא תמיד אנו רואים זאת. לא פעם, אנחנו שבים ונכנסים אל אותם מצבים, אותן מריבות, אותם קשיים - בדיוק מסיבה זו - כיוון שאיננו מבינים את ה"שיעור". כששוב אנו מתעצבנים על אותם דברים, כששוב אנו נתקלים באותם מחסומים - זה הזמן לעצור, לקחת צעד אחורה ולנסות להסתכל על הדברים בצורה אובייקטיבית יותר. כלומר, זהו בדיוק הרגע המתאים לקחת פסק זמן ולשאול את עצמנו, "מה עליי ללמוד ממצב זה?"
לא תמיד התשובה תגיע בקלות. לא תמיד נאמין שזו התשובה וייתכן גם שהתשובה לא תהיה נעימה לשמיעה. אולם, אני מאמינה שעצם ההתבוננות שלנו בעצמנו ובחיינו, יש בה ערך רב. וה"שיעור" - גם הוא יתגלה בסופו של דבר, בדרך זו או אחרת.
פורסם בתאריך:
26/10/2003
| 
