יצחק בילה אחר-הצהריים רגוע עם שלושת ילדיו הצעירים, כשלקה בהתקף פתאומי וקשה. הבן שלו חייג 101 ואז ראה איך האבא שלו, ה"גדול יותר מהחיים" מועלה לאמבולנס. כעבור כמה שבועות ואינספור בדיקות, הרופאים לא יכלו להסביר, למה בדיוק זה קרה לאדם בריא בן 46. וגרוע יותר, כתוצאה מכך, הם לא יודעים איך לטפל בזה, אם חלילה זה יקרה שוב.

בינתיים, מהן ההמלצות הטובות ביותר של הממסד הרפואי, ליצחק המזועזע, שצריך איכשהו לקום על רגליו, לחזור לביתו ולנסות להמשיך בחיי המשפחה הנורמאליים שלו? די פשוט: שינה מסודרת, התעמלות קבועה ואכילה מבוקרת ובריאה.

הפעם, הוא באמת עושה את זה. הוא שינה את תוכנית העבודה שלו, הוא הולך לשיעורי התעמלות באופן קבוע, הוא אוכל הרבה יותר בזהירות - כל אותם דברים שנחשבים באופן כללי כטובים לבריאות. כיום, הוא רוצה, יותר מכל דבר אחר, לעשות את השינוי הזה בעצמו, בלי לחכות עד שההתקף המזעזע הבא יעורר אותו.

לערוך שינוי אמיתי

תפילות יום הכיפורים שלנו יוצאות מהלב, אבל הן עלולות להישמע מעט חלולות.

האם אנחנו יכולים לעשות שינויים אמיתיים בחיינו ללא כאב משמעותי? הרבה יותר קל לשכנע את עצמנו ששום דבר לא עומד בסיכון, מאשר להיכנס לעבודת הפרך היומית של בניית חיים בריאים יותר. הרבה יותר קל לנו לבחור להאמין, שחוסר שינה מתמיד, אכילת יתר וחוסר פעילות גופנית, הם דברים שאנחנו יכולים להתמודד איתם, שהם רק חלק מהחיים בעולם המערבי, שאיכשהו נעבור את זה, כשננוח בסוף השבוע או בחופש. אנחנו מקווים, שהגוף שלנו יוכל לעמוד בכל הלחצים המתמידים האלה. וביום כיפור, עם סיום תפילת הנעילה, נבקש מן האלוקים, עוד שנת בריאות.

תפילות יום הכיפורים שלנו יוצאות מהלב, אבל הן עלולות להישמע מעט חלולות. לא רק שאנחנו משאירים את הכל לאלוקים, שיעשה אותנו בריאים - אנחנו כאילו ממשיכים לנסות את מידת "כל יכולתו", בכך שאנו חיים בצורה בריאה פחות ופחות. ההתנהגות שלנו פשוט מתגרה באלוקים שיעשה אותנו בריאים, למרות ההסתברות שאנו עצמנו יוצרים.

מכה שבאה בהפתעה

מכה כואבת יכולה גם "להפתיע" אותנו בתחומי חיים אחרים, באמצע ההתנהגויות הבלתי בריאות שלנו. בסוף שנות התשעים, ידידתי הטובה התרברבה בהצלחותיו הראשונות של בעלה, בהשקעת כל הונו במניות טכנולוגיות. אחרי פיצוץ בועת ההיי-טק, ההתרברבויות נפסקו; התפילות שלה אחר כך ליציבות כלכלית, היו ברורות ומובנות. אבל כל עוד הספקולציות הצליחו, המשפחה שלהם לא חסכה או שריינה שום חלק מרווחיה.

טיפוסים יותר "מודרניים", שמים את כל הביצים שלהם בסל לא יציב אחד, ומחזיקים אצבעות.

רחוק מאוד מ"לחסוך חלק, לבזבז חלק ולהשקיע חלק בדיור", שאתו גדלו ההורים שלי (מה שאפשר להם לפרוש ולהמשיך לחיות באופן עצמאי, גם בלי להרוויח מעולם סכום בן 6 ספרות). טיפוסים יותר "מודרניים", שמים את כל הביצים שלהם בסל לא יציב אחד, ומחזיקים אצבעות. התרבותם המהירה של רבי המכר, שמרצים על עקרונות פיננסיים בסיסיים (השקעות מגוונות, להפוך את החיסכון לתחביב, לחיות על פחות ממה שמרוויחים), מראים שבענייני כסף, כמו גם בבריאות, אנשים רבים פשוט מקווים, שהדברים יסתדרו בלי מאמץ סביר מצידם - לכל הפחות עד לפשיטת הרגל הראשונה. וכאשר תוכניות רבות סיכון נכשלות, הם צועקים לקב"ה שישלח להם כסף. "האכל את המשפחות שלנו, משום שלא הנחנו בצד מספיק כדי להאכיל אותן בעצמנו".

התפילות יוצאות מהלב, אבל החוזר בתשובה פונה לאלוקים על קרקע לא יציבה.

האם המעגל בלתי נמנע?

האם מעגל זה בלתי נמנע? האם ההתקף חייב להגיע, האם הבורסה חייבת ליפול, לפני שנצעק לקב"ה ונבטיח להיות טובים יותר בשנה הבאה? מה אם במקום זה נתחיל את השינויים הנחוצים בהתנהגות שלנו, לפני שתוצאות ההתנהגות יתקפו אותנו (תרתי משמע) - ונתפלל להמשך בריאות טובה ומזל טוב, עם כל ההתחייבויות החדשות שלנו לפעולה?

מה אם במקום "בבקשה תעשה שאבריא", תפילת יום כיפור תהיה: "אלוקים, אני עושה כל מה שבכוחי כדי לשמור על הגוף שלי; בבקשה ברך את מאמצי בבריאות טובה."

במקום "שלח לנו כסף", איך תהיה ההרגשה להתפלל, לאחר שעושים השתדלות רגילה ושקולה להרוויח ולחסוך: "בבקשה ברך את מאמצינו בשפע"?

נותר לנו זמן עד ליום כיפור, ואנחנו עדיין צריכים לשנות את תפילות יום הכיפורים שלנו מ"תן לי מה שלא מגיע לי", ל"ברך מה שאני מנסה להשיג".

זה לא קל. קטסטרופות הן מניעים רבי כוח.

זה לא קל. קטסטרופות הן מניעים רבי כוח. ההתקפה הבלתי צפויה של יצחק, העניקה לו את תחושת הדחיפות הנחוצה, כדי להיצמד לתוכנית בריאות קבועה - משהו שהוא רצה לעשות במשך שנים. "תיקון" ערך מניות ההיי-טק, שינה את רמת הסיכון של אנשים רבים. משברים, באמת מביאים איתם שינויים כוללניים. עניינים דחופים תובעים תגובה ופעולה מיידיות.

עניינים חשובים באמת - בריאות, משפחה, או יחסים עם האלוקים - יכולים להיראות לעתים קרובות פחות דחופים. הם נקברים מתחת לדחיפות ענייני החירום: 'אני יכול להתחיל להתעמל מחר או בשבוע הבא, אבל, המועד האחרון של הפרויקט הזה הוא היום!' כדי להתקדם במטרות לא דחופות, אבל חשובות, דרושה התחייבות מוקדמת, לפני המעשה.

אנשים רבים נוהגים לומר תפילה יומית כלשהי. צעד חיובי לעבר המטרות הנבחרות שלנו, יכול להוות גם כן מעין סוג של תפילה. כשאנחנו אוכלים ארוחת בוקר בריאה יותר בבוקר, מידי בוקר, אנחנו מבקשים מהאלוקים לשמור על הבריאות שלנו. כשאנחנו מפרישים חלק מהכנסותינו לשעת הצורך, מכל תלוש משכורת, אנחנו מבקשים קיום. כשאנחנו מראים לו יתברך מה שחשוב לנו, אנחנו בונים את מערכת היחסים שלנו עם האלוקים.

שינוי ללא משבר

בשנה זו, כשמגיע יום הכיפורים, עדיין תהיה לנו ההזדמנות, לתת לחיים שלנו להיות התפילות שלנו. כשאנחנו מתקדמים בימים שנותרו עד ליום הדין, אנו יכולים להגיד לקב"ה מה אנחנו רוצים באמת, על ידי צעדים קטנים, אבל מתמידים, לכיוון. אנחנו יכולים לשאוף לבריאות; אנחנו יכולים לשאוף לביטחון כלכלי; אנחנו יכולים לשאוף למערכות יחסים בריאות עם אנשים שחשובים לנו; אנחנו יכולים לשפר את מערכת היחסים שלנו עם האלוקים מדי יום. כשאנחנו משקיעים במאמצים האלה, כשאנחנו מדרגים על פי סדר עדיפויות את הדברים שחשובים לנו באמת, אנחנו מגלים לקב"ה, את שאיפות הלב האמיתיות שבליבנו. תפילות יום הכיפורים שלנו, יוכלו להיות שיאה של העבודה היומית הזו, של בניית החיים בהם היינו רוצים להתברך.

התפילות שלנו חזקות יותר כשהחיים שלנו משקפים את תפילותינו.

אם נוכל להביא שיפור איכותי לחיינו, בלי לחכות לדחיפה של אירוע מעורר, אולי לא נזדקק למשבר. בביצוע שינוי היום, אולי נמנע את התקף המחר. אם נצא לדרך, נוכל להזמין את הקב"ה לברך את המאמצים שאנו עושים, ולקבל את תפילותינו, במקום לדחוף אותו לעשות שינוי רדיקאלי בחיים שלנו, כשלעיתים הוא "נאלץ" להשתמש באירוע מעורר, כדי לגרום לנו לעשות את זה. התפילות שלנו חזקות יותר כשהחיים שלנו משקפים את תפילותינו. יהי רצון שהקב"ה יחתום את כולנו לחיים עם כוח להפוך את חיינו לטובים יותר, צעד אחר צעד - בלי השינויים הרדיקאליים שבאים בעקבות כאב פתאומי ובלתי נסבל.