יוסף סטאלין טעה.

מוות יחיד, הוא אמר, הוא טרגדיה; מותם של מיליון זו סטטיסטיקה. אבל בהחלט נראה שזו לא התגובה של העולם לאסון הצונאמי הנוראי שנראה כאילו אין לו סוף, בדרום מזרח אסיה.

המספרים, מעל 150,000, בזמן שבו אני כותב שורות אלה, הם מעבר לכל הבנה ותפישה. האם יש למלים לתאר את כאבה של אם האוחזת בשני ילדיה - וצריכה לבחור באחד מהם - כדי שתהיה לה יד חופשית על מנת להיאחז ברפסודה צפה המבטיחה לה גאולה?

האם יש מלים שיכולות לתאר במידה מספקת את האימה של התיירים הישראליים שגילו שגלי הרצח סחפו את תינוקם בן 11 החודשים הישר מחדר המלון?

המחשבות מסתחררות. הדמעות זולגות. לא זו אמורה להיות הדרך שבה מתנהל העולם. אבל למרות הכל, זאת המציאות. בדיוק כמו נוח המקראי, אנחנו עדים לחורבן שנגרם על ידי שטף מים רבים - אבל במקרה זה, אנחנו לא קיבלנו שום התראה מוקדמת. בימיו של נוח אחוז גדול מאוכלוסיית העולם נפגע - כשרק נוח ובני משפחתו ניצלו - אבל מבחינה מספרית הטרגדיה הנוכחית גבתה בוודאי מחיר גבוה יותר.

נראה שיש כאלה שאינם מהססים ללבוש אצטלא של נביא, להסביר בבהירות ובפומבי את דעתם לגבי 'רצונו של האלוקים'.

אבל בדיוק במשוואה זו אני מרגיש בנתון מטריד במיוחד. והוא כבר התחיל להרים את ראשו הנבזי בכמה פרסומים "דתיים" כביכול. איך דבר כזה יכול היה לקרות? נראה שיש כאלה שאינם מהססים ללבוש אצטלא של נביא, להסביר בבהירות ובפומבי את דעתם לגבי 'רצונו של האלוקים', כאילו האלוקים שוחח איתם פנים אל פנים כפי שעשה עם משה רבנו. בשולי הטרגדיה, נביאי השקר של ימינו אינם מהססים אף לרגע כשהם פוסקים דין לגבי כל הקרבנות.

לא משנה שבתורה היה זה האלוקים עצמו שהסביר מה הוא עשה. אותם 'מגיני האמונה' חושבים שתמיד נחוץ להשמיץ את הסובלים על מנת לשמור על רעיון הצדק האלוקי. אבל תיאולוגיה שגויה גרועה אפילו יותר מהתנהגות גרועה. אנחנו יכולים באופן כללי להתגבר על הפגיעה שמגיעה ממעשיהם של אנשים אחרים. הרבה יותר קשה, לעומת זאת, להתאושש מסוג של תיאור מסולף שכמה אנשים שופכים, כביכול בשם הדת, שמעוות ומסלף את הבנת האלוקים ודרכיו.

דוגמא מושלמת היא סצינה מפורסמת בהצגה "אגנס של האלוקים", מאת ג'והן פיילמיר. אולי ברגע הדרמטי ביותר ביצירת מופת זאת, הפסיכיאטר הממונה על ידי בית המשפט מגלה לנזירה הראשית מדוע היא נטשה את אמונתה. כנערה צעירה, החברה הטובה שלה מתה בתאונת דרכים איומה. הנזירה האחראית בבית הספר הקתולי בו היא למדה הסבירה לה את סיבת המוות של חברתה: "היא לא אמרה את תפילות הבוקר שלה באותו יום, אז האלוקים העניש אותה".

במקום להחדיר את היראה הרצויה ותחושות אמוניות שייצרו תפילה נלהבת לאורך החיים, ה"הסבר" יצר שאט נפש וסלידה מאלוקים שיכול להיות כל כך אכזרי בתגובה לשכחנות של ילדה קטנה.

איוב

האמת, כמו שכל סטודנט רציני העוסק במקרא יוכל להגיד לכם, היא שהאסונות לא בהכרח משקפים עונש אלוקי. לפעמים כן, אבל לפעמים לא. הדוגמא המקראית הקלאסית לסבל היא איוב, אדם שזכה שספר שלם ייקרא בשמו. אבל כאשר ידידיו של איוב רואים את הדברים האיומים שעולים בגורלו, הם מגיעים למסקנה כי האדם שחשבו שהוא צדיק בוודאי רק נראה כך כלפי חוץ. "מלות הנחמה" שלהם לא היו אלא הרשעה.

שמע לנו, הם אמרו לאיוב. אתה תוהה מדוע מצאת את עצמך במצב גרוע כזה. אתה לא יכול להבין את המחלה שלך, את אובדן רכושך, את מותם של צאצאיך. אבל אתה עצמך טוען שאתה מאמין בצדק האלוקי. אז אתה בוודאי יודע שהאלוקים לא היה מייסר אותך אלמלא היית ראוי לחרון אפו. אז ספר לנו איפה טעית. תפסיק להתחסד ולטעון שאתה צדיק תמים כשהמשפט האלוקי מצביע עליך בבירור כחוטא. הודה, קבל, והצדק את גזר הדין השמימי.

כמה פשוט לדון את הזולת. כמה פשוט להניח ש"העונש מתאים לפשע", אפילו אם אין לנו שום סיבה להאמין שהקרבן אשם.

כמה פשוט לדון את הזולת. כמה פשוט להניח ש"העונש מתאים לפשע", אפילו אם אין לנו שום סיבה להאמין שהקרבן אשם.

אבל מובן ש"החברים" של איוב טעו. הייתה חסרה להם פיסת מידע חשובה. לסבל של איוב לא היה שום קשר לחטא. בעצם הוא היה צדיק - כל כך צדיק עד שהקב"ה רצה לנסות אותו, מפני ש"ה' צדיק יבחן". הוא נבחר כדי להמחיש את עוצמת דבקותו בה', את האמונה בכל מה שקדוש, ואת עוז רוחם של אלה שעלולים להסתפק ולשאול, אך לעולם לא לנטוש את אמונתם. רחוק מלהוכיח את אשמתו של איוב, הסבל היה סימן למעמדו הרם בעיני האלוקים.

התיאולוגים הטועים והמטעים הוקעו בצורה ברורה. "חרה אפי בך ובשני רעיך" אומר הקב"ה לאחד מחבריו, "כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב". (איוב מ"ב, ז').

מהפך אירוני בסופו של הספר, האלוקים ממשיך את נזיפתו ב"חבריו" של איוב בכך שהוא אומר להם: "ואיוב עבדי יתפלל עליכם. כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה, כי לא דיברתם אלי נכונה." (איוב מ"ב, ח')

טעות לוגית

כמה מוזר אם כן למצוא הדים של תיאוריות השקר של ידידיו של איוב חוזרות בצורות שונות היום. כמה דרשנים אמריקאיים פופולאריים טוענים שהקב"ה נתן לאמריקה להיות מותקפת באסון התאומים, כתגובה לחוסר המוסריות החברתית שבה. מובן שההסבר הזה בקושי מתייחס אל השאלה: כיצד אלפי בני אדם חפים מפשע נבחרו עבור גמול אכזרי זה. בטוח שהאלוקים היה יכול לכוון את חיצי העונש שלו בצורה מדויקת יותר?!

כיצד יכולים אותם מנהיגים דתיים לטעות בצורה גסה כל כך? הם אשמים בטעות לוגית נפוצה. כל סטודנט לפילוסופיה יודע שזה ש A גורם ל- B, אינו אומר שתמיד B הוא תוצאה של A. מסמרים על האוטוסטראדה גורמים לתקרים, אבל לא כל הגלגלים המנוקרים נגרמים על ידי מסמרים על האוטוסטראדה. כן, זה נכון שהתורה מלמדת אותנו שחטא מוביל לתוצאה טראגית. אבל זה לא אומר שכל טרגדיה היא תוצאה של חטא.

מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים היא שאלה תיאולוגית עתיקה. כמה מחכמי הדורות הגדולים דנו בה והגיעו למספר אפשרויות שונות. יש מקום להשקפות רבות ושונות ואפשרות למגוון תגובות. ישנם אלה שמאמינים שהאדם מוגבל ואינו יכול להבין את האלוקים האינסופי.

נחליף את שאלת היסוד שלנו בעקבות הטרגדיה מ-"למה זה קרה" ל-"במה אני יכול לעזור?"

אחרים בוחרם להיצמד לרעיון שייסורים מרוממים את האדם, שאתגרים הם הזדמנויות לצמיחה רוחנית, ושטרגדיות הן המדרבן ליצירתיות והתפתחות אנושית.

המיסטיקנים בוחרים להדגיש את חוסר החשיבות של ההתרחשויות בעולם הזה, בהשוואה לאיכות החיים שלאחר המוות.

רבני המוסר היהודים מלמדים שלעולם אין זה התפקיד שלנו לדון אחרים, אלא במקום זה להגיב לטרגדיה בבחינה עצמית ולבדוק כיצד אנחנו יכולים לשפר את העולם.

המכנה המשותף לכל אלה, כמו גם עוד מאות ניסיונות לפתור את הקושיה של א-ל טוב לצד עולם רע, הוא ההבנה שלא כל קרבן הוא בהכרח פושע. כן, לפעמים עברה גורמת לעונש אלוקי. אבל אנחנו לא נביאים, והמשנה מוכיחה אותנו: "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד [הקב"ה]." (אבות ד', ח').

אז הבה נצטער על קרבנות הצונאמי ונחסוך מהם את ההאשמות שלנו. הבה נשמור על אמונתנו באלוקים לא בגלל שאנחנו יכולים להצדיק את דרכיו, אלא בגלל שהדרכים שלו נשגבות מבינתנו. ולא ניתן לשאלת היסוד שלנו בעקבות הטרגדיה הזאת להיות "למה זה קרה" אלא "במה אני יכול לעזור?"